Kedushat Leví: Homilía de Purim

זכור את אשר כו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (דברים כה, יז-יח). נראה, דהנה לא זו בלבד דזרע ישראל הם מצווים על מחיית עמלק דהוא זרע עשו אלא דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם אז כיון דאדם גם כן הוא עולם קטן אז יש מציאות לעמלק לכח הרע בכל אדם אשר מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם ועל זה בא הזכירות בתורה. והנה כח של זרע ישראל אינו אלא בפה הקול קול יעקב, בתורה ותפלה כשאדם יש לו כח זה ובוער תמיד לבו להשם יתברך אז אין שום רע יוכל לשלוט בו. אך כשאדם יניח כח זה אז מיד ויסעו מרפידים, שרפו ידיהם. מיד ויבא עמלק, מיד שורה הרע עמו. אך כשאדם תופס על כל פנים מדת היראה להיות ירא מפניו יתברך מלעבור על מצותיו על כל פנים אינו בא לידי חטא. וזהו שכתוב ואתה עיף ויגע, שאין בך כח זרע ישראל שרפו ידיהם מעבודת השם. ולא ירא אלהים. ועל ידי זה תזכור מאד שלא יכשילך כח עמלק. וזהו שכתוב מחה תמחה מלבבך שורש הרע ולכפות אותו תחת הטוב. וזהו שכתוב (שמות יז, יא) והיה כאשר ירים משה את ידו, רצה לומר כוחו המכונה בשם יד כשאדם מרים זה הכח אז וגבר ישראל. אבל כאשר יניח מזה הכח אז חס ושלום וגבר כו':

«Recuerda lo que [te hizo Amalec]… y tú estabas cansado y agotado, y no temió a Dios» (Dt 25:17-18). Se ve así: no solo la simiente de Israel tiene el mandato de borrar a Amalec, que es la simiente de Esav, sino que todo hombre de Israel debe borrar la parte mala llamada con el nombre de Amalec, que está oculta en su corazón. Pues mientras la simiente de Amalec exista en el mundo, y puesto que el hombre es también un mundo pequeño, existe entonces en cada persona una realidad de Amalec, la fuerza del mal, que se despierta cada vez para hacer pecar al hombre; y por eso viene el mandato del recuerdo en la Torá. Ahora bien, la fuerza de la simiente de Israel está únicamente en la boca: «la voz, la voz de Yaakov», en la Torá y en la oración. Cuando el hombre tiene esta fuerza y su corazón arde siempre por el Eterno, bendito sea, ningún mal puede dominarlo. Pero cuando el hombre abandona esta fuerza, enseguida «partieron de Refidim» [Ex 19:2], «sus manos se debilitaron»; enseguida «vino Amalec» [Ex 17:8]: enseguida reposa el mal sobre él. Pero si el hombre se aferra, al menos, a la cualidad del temor, a temer ante Él, bendito sea, de transgredir Sus preceptos, al menos así no llega al pecado. Y esto es lo que está escrito: «y tú estabas cansado y agotado», es decir, que no hay en ti la fuerza de la simiente de Israel, pues sus manos se debilitaron del servicio al Eterno; «y no temió a Dios». Y por ello «recordarás» con fuerza, para que la fuerza de Amalec no te haga tropezar. Y esto es lo que está escrito: «borrarás por completo» de tu corazón la raíz del mal, y someterlo bajo el bien. Y esto es lo que está escrito (Ex 17:11): «Y sucedía que cuando Moisés alzaba su mano», es decir, su fuerza, llamada con el nombre de «mano»: cuando el hombre alza esta fuerza, entonces «prevalecía Israel». Pero cuando la abandona, entonces, que Dios nos libre, «prevalecía» etc.^✦

וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ויהי כאמרם אליו יום ויום גו' ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו (אסתר ג, ב-ו). יש לדקדק וכי לא ידע המן שמרדכי הוא יהודי הלא חשוב היה אצל המלך כדכתיב למעלה (אסתר ב, יט) ומרדכי יושב בשער המלך, וגם לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן. נמצא בוודאי ידע המן את מרדכי ובוודאי היה יודע שמרדכי הוא יהודי. ונראה דזהו פירוש וכל עבדי המלך אשר כו' כי כן צוה לו המלך, שכל עבדים ישתחוו להמן רק על מרדכי היה צווי שלא יכרע ולא ישתחוה שהיה גם כן חשוב אצל המלך. וזהו הפירוש וכל עבדי המלך כו' כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך, על כל עבדי המלך ועל מרדכי לא היה הצווי. וזהו הפירוש ומרדכי, כלומר על מרדכי לא היה הצווי שיכרע וישתחוה להמן ונמצא היה למרדכי תירוץ מה שלא השתחוה להמן, כי הוא לא היה בכלל שאר עבדיו שישתחוה, רק שמרדכי כוון ואמר שלא מחמת זה אינו משתחוה להמן לא מחמת שעליו לא היה הצווי, רק אמר מחמת שהוא יהודי מחמת זה אינו משתחוה ואפילו אם היה הצווי גם כן עליו אף על פי כן לא היה משתחוה לו. וזהו כי הגיד אשר הוא יהודי, הרצון בזה שמרדכי אמר להם שמחמת זה אינו משתחוה להמן לא מחמת זה שלא היה הצווי עליו רק מחמת שהוא יהודי ובזה יבואר דקדוק הנ"ל:

«Y todos los siervos del rey que estaban a la puerta del rey se arrodillaban y se postraban ante Hamán, pues así lo había ordenado el rey acerca de él; pero Mordejai no se arrodillaba ni se postraba. Y sucedió que, diciéndoselo ellos día tras día, etc., se lo hicieron saber a Hamán, para ver si se sostendrían las palabras de Mordejai, pues les había dicho que era judío. Y fue despreciable a sus ojos echar mano a Mordejai solo» (Est 3:2-6). Hay que examinar: ¿acaso Hamán no sabía que Mordejai era judío? ¿No era considerado ante el rey, como está escrito antes (Est 2:19): «y Mordejai estaba sentado en la puerta del rey»? Y también «para hacer según la voluntad de cada hombre» [Est 1:8], y este es Mordejai y Hamán. Resulta que sin duda Hamán conocía a Mordejai, y sin duda sabía que Mordejai era judío. Y se ve que este es el sentido de «y todos los siervos del rey, etc., pues así lo había ordenado el rey acerca de él»: que todos los siervos se postraran ante Hamán; pero respecto de Mordejai el mandato fue que no se arrodillara ni se postrara, pues también él era considerado ante el rey. Y este es el sentido: «y todos los siervos del rey, etc., se arrodillaban y se postraban ante Hamán, pues así lo había ordenado el rey acerca de él»: acerca de todos los siervos del rey; pero acerca de Mordejai no estaba el mandato. Y esto es «y Mordejai», es decir: acerca de Mordejai no estaba el mandato de arrodillarse y postrarse ante Hamán. Resulta que Mordejai tenía una excusa por no postrarse ante Hamán, pues no estaba incluido entre los demás siervos que debían postrarse. Pero Mordejai quiso aclarar y dijo que no se negaba a postrarse ante Hamán por eso, no porque el mandato no fuera sobre él, sino que dijo que se negaba a postrarse por ser judío, y aunque el mandato hubiera sido también sobre él, aun así no se habría postrado ante él. Y esto es «pues les había dicho que era judío»: que Mordejai les dijo que no se postraba ante Hamán por eso, no porque el mandato no fuera sobre él, sino porque era judío. Con esto queda explicada la dificultad mencionada.

ובזה יבואר הדקדוק מה דכתיב ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה (אסתר ג, ב), לא כרע ולא משתחוה הוה ליה למכתב כדכתב למעלה וכל עבדי המלך כורעים כו' ובזה יבואר גם כן מה שאמרו עבדי המלך מדוע אתה עובר את מצות המלך, כלומר שמרדכי אמר אפילו אם היה הצווי עליו מהמלך אף על פי כן לא היה משתחוה לו ונמצא לפי דעתו עובר מצות המלך. ובזה יבואר מה דכתיב בתרגום שני ותאמר אסתר להתך ותצוהו על מרדכי, וכתיב שם שצותה אסתר על מרדכי שלא יתקוטט עצמו עם המן. ולכאורה קשה האיך צותה אסתר שלא יתקוטט עצמו עם המן הלא הרצון של המן היה שמרדכי ישתחוה לו וכי חס ושלום צותה אסתר שמרדכי ישתחוה להמן. ובזה מבואר שאסתר צותה על מרדכי שלא יתקוטט עצמו עם המן, הרצון בזה שיאמר מטעם זה אינו משתחוה לו מחמת שעליו לא היה הצווי מהמלך לא מחמת שהוא יהודי אבל לא חס ושלום שישתחוה להמן:

Con esto se explica también la dificultad de lo que está escrito: «Pero Mordejai no se arrodillaba ni se postraba» (Est 3:2). Debería haber escrito «no se arrodilló ni se postró», como escribió antes: «y todos los siervos del rey se arrodillaban, etc.». Con esto se explica también lo que dijeron los siervos del rey: «¿Por qué transgredes el mandato del rey?» [Est 3:3], es decir, que Mordejai dijo que, aun si el mandato del rey hubiera sido sobre él, de todos modos no se habría postrado ante él; y resulta que, según su opinión, transgredía el mandato del rey. Y con esto se explica lo que está escrito en el Targum Sheni: «Y dijo Ester a Hatac, y le ordenó acerca de Mordejai»; y allí está escrito que Ester ordenó a Mordejai que no se enfrentara con Hamán. Y en apariencia es difícil: ¿cómo ordenó Ester que no se enfrentara con Hamán, si la voluntad de Hamán era que Mordejai se postrara ante él? ¿Acaso, Dios nos libre, Ester ordenó que Mordejai se postrara ante Hamán? Con esto queda claro que Ester ordenó a Mordejai que no se enfrentara con Hamán en el sentido de que dijera que no se postraba ante él por esta razón, porque el mandato del rey no era sobre él, y no porque era judío; pero no, Dios nos libre, que se postrara ante Hamán.^✦

לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה (אסתר ד, ח). תיבת מלפניו הוא מיותר. והנה יבואר, כי אחשורוש היה רשע יותר מהמן כמאמר חכמינו ז"ל ולא היה בדעת אחשורוש לדבר טוב על ישראל וצוה מרדכי לאסתר שהיא תבוא לפני המלך ובוודאי עם אסתר תכנס השכינה כאשר היה באמת ואולי על ידי זה יקלוט אותו רשע איזה בהירות ממנה להיפך רצון שלו שידבר טוב על ישראל. וזהו הרמז ולבקש מלפניו על עמה, בזה שהיא תהיה לפניו לפני אותו הרשע ואותו הרשע יסתכל בה ויקלוט איזה בהירות ידבר טוב על ישראל:

«Para entrar ante el rey, suplicarle y pedir ante él por su pueblo» (Est 4:8). La palabra «ante él» (milefanav) es superflua. Se explicará: Asuero era más malvado que Hamán, según el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria, y no estaba en el ánimo de Asuero hablar bien de Israel. Mordejai ordenó a Ester que viniera ante el rey, y sin duda con Ester entraría la Shejiná, como sucedió en verdad; y quizá por ello aquel malvado captaría de ella alguna claridad, contraria a su voluntad, de modo que hablara bien de Israel. Y esta es la alusión de «y pedir ante él por su pueblo»: que ella estaría ante él, ante aquel malvado, y aquel malvado la miraría y captaría alguna claridad, y hablaría bien de Israel.^✦

גבי ברתיה דהמן דלית עיניה וחזיא דאבוה היא נפלה מאיגרא ומתה (מגילה טז.) וזה (אסתר ו, יב) והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש. הנה יש לדקדק הלא היא היתה באיגרא ואם כן איך שייך לומר דלית עיניה הוה ליה למימר השפילה לעיניה וחזיא דאבוה הוא. ונראה, דהנה ברתיה דהמן כוונתה היתה לדבר עבירה להשליך על מרדכי ואחר כך כשהשליכה על המן בזה עשתה מצוה. והנה כשאדם עושה עובדא ואחר כך רוצה לידע אם העובדא הוא טוב אזי יראה בדעתו אם השכל שלו עולה למעלה אזי העובדא הוא טוב בוודאי. והנה ברתיה דהמן באמת עשתה מצוה שהשליכה על המן וביזתה אותו נמצא על ידי זו המצוה דלית עיניה שהוא השכל, כי אחר עשיית המצות השכל עולה למעלה וזה דלית עיניה ונפלה מאיגרא ומתה. יבואר כפי מה שכתבנו לעיל שהפרידה עצמה בעשייתה מסטרא אחרא שלה ועל ידי זה מתה, או אפשר שהיא לא רצתה בעשיית המצוה הזאת ולכך מתה:

Acerca de la hija de Hamán: «Alzó sus ojos y vio que era su padre; cayó del tejado y murió» (Meguilá 16a). Y esto es (Est 6:12): «Y Hamán se apresuró a su casa, afligido y con la cabeza cubierta». Hay que examinar: ella estaba en el tejado, y siendo así, ¿cómo se puede decir «alzó sus ojos»? Debería haber dicho «bajó la vista y vio que era su padre». Se ve así: la intención de la hija de Hamán era cometer una transgresión, arrojar [el contenido] sobre Mordejai; y después, al arrojarlo sobre Hamán, con ello cumplió un precepto. Ahora bien, cuando una persona hace una acción y después quiere saber si la acción es buena, observa en su mente: si su intelecto se eleva hacia lo alto, entonces la acción es sin duda buena. Y la hija de Hamán cumplió en verdad un precepto al arrojarlo sobre Hamán y humillarlo; resulta que por este precepto «alzó sus ojos», que son el intelecto, pues después de cumplir los preceptos el intelecto se eleva; y esto es «alzó sus ojos y cayó del tejado y murió». Se explica según lo que escribimos arriba: que ella misma se separó, por su acción, de su Otro Lado, y por eso murió; o quizá no quiso cumplir este precepto, y por eso murió.^✦

כתוב בתרגום שני על פסוק בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו א) שמיכאל הראה לאחשורוש שהמן רוצה להרוג אותו. ויבואר על דרך זה, שבאמת אחשורוש לא הטיל זוהמא חס ושלום כלל באסתר כמבואר בגמרא שהשביעה שד, וגם אמרינן (מגילה יג:) טבלה וישבה בחיקה של מרדכי. ונמצא בעלה של אסתר היה רק מרדכי ולא אחשורוש, כי חס ושלום אסתר לא דרה כלל עם אחשורוש. וזה הראה לו מיכאל לאחשורוש שהמן רוצה להרוג בעלה של אסתר. ובאמת מרדכי היה בעלה של אסתר רק שאחשורוש טעה עצמו וסבור שאותו יהרוג המן. ובזה מבואר שחס ושלום מיכאל לא הראה לאחשורוש דבר שקר:

Está escrito en el Targum Sheni sobre el versículo «Aquella noche se le fue el sueño al rey» (Est 6:1) que Miguel le mostró a Asuero que Hamán quería matarlo. Se explicará en este sentido: en verdad, Asuero no puso, Dios nos libre, ninguna impureza en Ester, como se explica en la Guemará, que un demonio la satisfizo; y también decimos (Meguilá 13b) que se sumergió y se sentó en el regazo de Mordejai. Resulta que el marido de Ester era solo Mordejai y no Asuero, pues, Dios nos libre, Ester no cohabitó en absoluto con Asuero. Y esto es lo que Miguel le mostró a Asuero: que Hamán quería matar al marido de Ester. Y en verdad Mordejai era el marido de Ester, solo que Asuero se equivocó y pensó que a él lo mataría Hamán. Con esto queda claro que Miguel no le mostró a Asuero, Dios nos libre, nada falso.^✦

בלילה ההוא נדדה שנת המלך (אסתר ו, א). ואמרינן בגמרא (מגילה טו:) שנת מלכו של עולם. יבואר על פי מה דאמרינן מסתפינא מאלהיהם אלהיהם ישן הוא. ונבאר גם כן הא דכתיב בדניאל (ד, לב) כמצביה עביד בחיל שמיא ודיירא ארעא. ובאמת קשה הלא שבחה שפירתא הוא ושבח של אמת הוא בוודאי ושבח זה היה ראוי גם למשה לאומרו ולמה לא נאמר השבח זה רק בדניאל ולא בשאר נביאים. ונבאר על פי דאמרינן בגמרא (מועד קטן טז:) צדיק מושל ביראת אלהים, מי מושל בי צדיק הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלים. נמצא שכח ביד הצדיקים שבכל דור ודור להפך מחשבת הבורא כביכול ונמצא שכביכול הבורא יתברך אינו מתנהג על ידי עצמו כרצונו ואין הכל נעשה כרצונו רק הקדוש ברוך הוא מתנהג על ידי הצדיקים שבכל דור ודור כרצונם נעשה אפילו להפך מחשבת הבורא יתברך כביכול. ובבחינה זאת יתבאר קושיא הנ"ל, כי הפסוק ושבח הזה לא ראוי לאמרו רק לדניאל, כי בימי משה רבינו עליו השלום ובימי שאר הנביאים היו כל העולמות מתנהגים כרצון הצדיקים והיה ביכולתם אפילו להפך גזירת הבורא ברוך הוא ובימי דניאל באותו הדור בעונותינו הרבים נחרב הבית ולא היה כח להם להפך גזירת הבורא יתברך ולכך לא נכתב השבח הגדול הזה רק בדניאל:

«Aquella noche se le fue el sueño al rey» (Est 6:1). Y decimos en la Guemará (Meguilá 15b): «el sueño del Rey del mundo». Se explicará según lo que decimos: «Temo a su Dios; su Dios duerme». Y explicaremos también lo que está escrito en Daniel (4:32): «Hace según su voluntad con el ejército del cielo y los moradores de la tierra». En verdad es difícil: es una alabanza hermosa y sin duda una alabanza verdadera, y esa alabanza era digna de que también Moisés la dijera; ¿por qué esta alabanza no se dijo sino en Daniel y no en los demás profetas? Lo explicaremos según lo que decimos en la Guemará (Moed Katán 16b): «“El justo gobierna con el temor de Dios” [2 Sm 23:3]: ¿quién gobierna sobre Mí? El justo. El Santo, bendito sea, decreta un decreto y los justos lo anulan». Resulta que en cada generación está en manos de los justos la fuerza de invertir el pensamiento del Creador, por así decir; y resulta que, por así decir, el Creador, bendito sea, no se conduce por Sí mismo conforme a Su voluntad y no todo se hace conforme a Su voluntad, sino que el Santo, bendito sea, se conduce por medio de los justos de cada generación: se hace conforme a su voluntad, incluso contraria al pensamiento del Creador, bendito sea, por así decir. Desde esta perspectiva se explica la dificultad mencionada: este versículo y esta alabanza no era digno que se dijeran sino de Daniel; pues en los días de Moisés, nuestro maestro, la paz sea con él, y en los días de los demás profetas todos los mundos se conducían conforme a la voluntad de los justos y estaba en su poder incluso invertir el decreto del Creador, bendito sea; mientras que en los días de Daniel, en aquella generación, por nuestros muchos pecados el Templo fue destruido y no tuvieron fuerza para invertir el decreto del Creador, bendito sea; y por eso esta gran alabanza no fue escrita sino en Daniel.^✦

ועל פי דברינו אלה יבואר הכל, כי באמת לפני עם ה' עם ישראל בוודאי על פי דרך השכל יותר טוב כשהעולמות מתנהגים על ידי הצדיקים שבדור, כי הצדיקים אינם ממשיכים השפע רק לישראל ואינם מניחים להשפיע לשום שונא ישראל ולקבל מהשפע אשר שופע לישראל אבל כשאין חס ושלום כח ביד הצדיקים שבדור להפך גזירת הבורא יתברך שהעולמות יתנהגו כרצונם רק הכל נעשה כרצון הבורא יתברך ואין מי לבטל גזירתו אם כשהבורא כביכול מסתכל במחשבה הקדומה ובמחשבה הקדומה הזאת נשמת ישראל עיקר ובשביל נשמת ישראל עלה במחשבה הזאת לברוא כל העולמות אז ישראל הם מלאים כל טוב ובאם חס ושלום לאו לאו. וזה הרשע היה לו פחד מפני זה שהעולמות יתנהגו על ידי רצון הצדיקים שבדור ועשה זאת שיהנו ישראל שבאותו דור מסעודה של אותו רשע ועל ידי זה לא יהיה ביכולתם להפך גזירת הבורא יתברך ושיתנהג הכל כרצונם. וזה שאמר מסתפינא מאלהיהם אלהיהם ישן הוא, כלומר הבחינה שהוא רק אלהיהם ומתנהג כרצונם ישן הוא הבחינה הזאת עתה אינו בהתגלות:

Con estas palabras nuestras se explicará todo. En verdad, ante el pueblo del Eterno, el pueblo de Israel, es sin duda mejor, según el camino del intelecto, cuando los mundos se conducen por medio de los justos de la generación; pues los justos no atraen la abundancia sino a Israel, y no permiten que se derrame sobre ningún enemigo de Israel ni que reciba de la abundancia que se derrama sobre Israel. Pero cuando, Dios nos libre, los justos de la generación no tienen fuerza para invertir el decreto del Creador, bendito sea, de modo que los mundos se conduzcan conforme a su voluntad, sino que todo se hace conforme a la voluntad del Creador, bendito sea, y no hay quien anule Su decreto, entonces, cuando el Creador, por así decir, contempla el pensamiento primigenio, y en este pensamiento primigenio el alma de Israel es lo esencial y por el alma de Israel surgió en ese pensamiento crear todos los mundos, entonces Israel está lleno de todo bien; y si, Dios nos libre, no [lo está], no. Y aquel malvado tenía miedo de que los mundos se condujeran por medio de la voluntad de los justos de la generación, e hizo que los de Israel de aquella generación gozaran del banquete de aquel malvado, y con ello no estaría en su poder invertir el decreto del Creador, bendito sea, ni que todo se condujera conforme a su voluntad. Y esto es lo que dijo: «Temo a su Dios; su Dios duerme», es decir: el aspecto que es solo «su Dios» y que se conduce conforme a su voluntad, «duerme»: ese aspecto ahora no está revelado.

וזהו הרמז בפסוק בלילה ההוא נדדה שנת המלך, שנת מלכו של עולם. הרמז נתגלה הבחינה הזאת שיתנהג העולם כרצון הצדיקים. וזהו הרמז מלכו, הוא מדת המלכות שכח וממשלה של עולם הוא בהצדיקים, כלומר נתגלה הבחינה הזאת שיהיה הכח והממשלה ביד הצדיקים שיתנהג הכל כרצונם. וזהו דאמרינן בגמרא אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני, כי באמת כל הפעולות של אסתר לא היה רק שיתגלה זאת שכל העולמות יתנהגו כרצון הצדיקים. וזה הרמז אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני, שיתנהג הכל רק כרצון הצדיקים. וזהו שאנו אומרים בתפלתינו בשמונה עשרה אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק, וכי הוא אלהינו לבד הלא הוא אדון הכל והכל מקבלים מאתו ומה זה שאנו מתפארים עצמינו אלהינו וכו'. הרמז שאנו אומרים אלהינו, שהוא מתנהג הכל כביכול כרצוננו אלהי אברהם הוא קרוב אלינו כל כך שהוא מתנהג כביכול כרצון אברהם יצחק ויעקב ואלהי אבותינו הוא מתנהג הכל כרצון אבותינו הקדושים כרצון הצדיקים שבכל דור ודור, והיינו דמאן דאמר השני נדדו עליונים נדדו התחתונים דבאמת לא פליג עם התנא קמא, רק דמפרש דברי התנא קמא שכוונתו הוא במאי דאמר נדדה שנת המלך, שנת מלכו של עולם, שנדדו עליונים ותחתונים, כלומר שנתהפך מזה שהיה רק שהתחתונים יהיו מושלים והשם יתברך ברוך הוא שוכן בעליונים יקשיב וישמע להם ויקיים כרצונם כי זה המדרגה גרמה אסתר. אמנם כשהשם יתברך הוא מנהיג העולם הוא ברוב בהירות, כי בהירות הבורא ברוך הוא עד אין סוף ורוב בהירות בעולם אבל כשישראל מנהיגים העולם אין בהירות כל כך גדולה, כי בהירות ישראל יש להם סוף:

Esta es la alusión en el versículo «Aquella noche se le fue el sueño al rey»: el sueño del Rey del mundo. La alusión es que se reveló este aspecto, que el mundo se conduce conforme a la voluntad de los justos. Y esta es la alusión de «el rey» (hamélej): es la cualidad de Maljut, pues la fuerza y el dominio del mundo están en los justos; es decir, se reveló este aspecto, que la fuerza y el dominio estén en manos de los justos y que todo se conduzca conforme a su voluntad. Y esto es lo que dice la Guemará: «Ester, ¿de dónde en la Torá? Porque se dice: “Y Yo esconderé, esconderé Mi rostro” [Dt 31:18]», pues en verdad todas las acciones de Ester no fueron sino para que se revelara esto: que todos los mundos se conduzcan conforme a la voluntad de los justos. Y esta es la alusión de «Ester, ¿de dónde en la Torá? “Y Yo esconderé [haster astir] Mi rostro”»: que todo se conduzca solo conforme a la voluntad de los justos. Y por eso decimos en nuestra oración de las Dieciocho Bendiciones: «Nuestro Dios y Dios de nuestros padres, Dios de Avraham, Dios de Yitsjak». ¿Acaso es Él solo nuestro Dios, siendo que es el Señor de todo y todos reciben de Él? ¿Y qué es esto con que nos gloriamos, «nuestro Dios», etc.? La alusión es que decimos «nuestro Dios» porque Él conduce todo, por así decir, conforme a nuestra voluntad; «Dios de Avraham»: está tan cerca de nosotros que se conduce, por así decir, conforme a la voluntad de Avraham, Yitsjak y Yaakov; y «Dios de nuestros padres»: conduce todo conforme a la voluntad de nuestros santos padres, conforme a la voluntad de los justos de cada generación. Y esto es lo que dice quien sostiene: «Si el sueño de los de arriba se fue, el de los de abajo se fue», pues en verdad no discrepa del primer tanaíta, sino que explica las palabras del primer tanaíta, cuya intención en lo que dijo —«se le fue el sueño al rey», el sueño del Rey del mundo— es que se fueron los de arriba y los de abajo; es decir, que se invirtió desde lo que era, de modo que los de abajo gobiernen y el Eterno, bendito sea, que mora en lo alto, preste atención y los escuche y cumpla su voluntad; pues este grado lo provocó Ester. Ahora bien, cuando el Eterno, bendito sea, es quien conduce el mundo, es con abundante claridad, pues la claridad del Creador, bendito sea, llega hasta el Infinito y es abundante claridad en el mundo; pero cuando Israel conduce el mundo no hay una claridad tan grande, pues la claridad de Israel tiene fin.^✦

והנה יש עוד בחינה, והוא כשישראל הם מנהיגי העולם יש יותר שמחה, כי הוא אינו תמידיית ודבר שאינו תמידיית מתרבה השמחה, מה שאין כן כשהשם יתברך מנהיג העולם והוא חי וקיים לעד ותענוג תמידי אינו תענוג אין השמחה גדולה כל כך. ונמצא כשישראל הם מנהיגים אז השמחה גדולה מאוד ואך הבהירות אינו גדול כל כך. אמנם בימי המן פעלה אסתר בצדקתה שאף על פי שישראל יהיו מנהיגים העולם כמו שבארנו לעיל דהיא פעלה דבר זה אף על פי כן יתרבה הבהירות. וזהו נאמר במגילה ליהודים היתה אורה ושמחה, פירוש שהיתה תרתי לטיבותא שמחה היה מחמת הנהגת ישראל ואף על פי כן היה אור גדול אף גם שהיה הנהגה בתפארת ישראל. ולכן נקראת מגילה מלא יו"ד, דמה שהשם יתברך מנהיג את העולם נקראת יו"ד דיו"ד מורה על הצמצום שהשם יתברך צריך לצמצם עצמו. והנהגה אשר בתפארת ישראל נקראת וי"ו, כי וי"ו מורה על התפשטות. וזהו מגילה דהוא תיבת מגלה יו"ד, פירוש שזהו היה נס אף על פי שהנהיגו ישראל נתגלה היו"ד כאלו הנהיג השם יתברך וזה היה נס שהנהגת ישראל היה במדריגה זו כאלו הנהיג השם יתברך שהאור היה בעולם כמו היותו בהנהגת הבורא ברוך הוא והתגלות היו"ד היה גם כן בעולם:

Y hay además otro aspecto: cuando Israel son los conductores del mundo hay más alegría, porque no es continuo, y lo que no es continuo acrecienta la alegría; a diferencia de cuando el Eterno, bendito sea, conduce el mundo, y Él vive y subsiste para siempre y es un deleite continuo, que no es [ya] un deleite, y la alegría no es tan grande. Resulta que cuando Israel conduce, entonces la alegría es muy grande, pero la claridad no es tan grande. Sin embargo, en los días de Hamán Ester obró con su justicia que, aunque Israel fuera quien conduce el mundo, como explicamos arriba que ella obró esto, de todos modos la claridad aumentara. Y esto es lo que se dice en la Meguilá: «Para los judíos hubo luz y alegría» [Est 8:16], es decir, que fueron dos cosas buenas: la alegría provino de la conducción de Israel, y aun así hubo gran luz, aunque la conducción estaba en la hermosura de Israel. Y por ello se llama Meguilá, «llena de yod» (maleh yod): lo que el Eterno, bendito sea, conduce el mundo se llama yod, pues la yod indica la contracción, que el Eterno, bendito sea, debe contraerse a Sí mismo; y la conducción que está en la hermosura de Israel se llama vav, pues la vav indica extensión. Y esto es meguilá: es la palabra megalé yod, «revela la yod», es decir, que fue un milagro que, aunque Israel condujo, se reveló la yod como si el Eterno, bendito sea, hubiera conducido; y fue un milagro que la conducción de Israel estuviera en este grado, como si el Eterno hubiera conducido, de modo que la luz estuvo en el mundo como en la conducción del Creador, bendito sea, y la revelación de la yod estuvo también en el mundo.^✦

וזה כוונת חכמינו ז"ל במדרש (שמות רבה לח) בפרשת תצוה אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך (דברים לג, כט) זה אברהם, ואשר חרב גאותך זה יצחק, ויכחשו אויבך לך זה יעקב, ואתה על במותימו תדרוך בימי מרדכי. פירוש, שאותה המדריגה שהיה בימי אברהם יצחק ויעקב שהם היו מנהיגים העולם כמו שכתבתי לעיל בכוונת מאמרינו בשמונה עשרה ברכות אלהי אברהם כו', נתגלה גם בימי מרדכי שאסתר השיבה המדריגה זו על כנו שיהיו ישראל מנהיגי העולם ואדון כל ימלא רצונינו לטוב אמן:

Y esta es la intención de nuestros sabios, de bendita memoria, en el Midrash (Shemot Rabá 38) en la parashá Tetsavé: «“Dichoso tú, Israel; ¿quién como tú, pueblo salvado por el Eterno, escudo de tu ayuda?” (Dt 33:29): este es Avraham; “y espada de tu altivez”: este es Yitsjak; “y tus enemigos te adularán”: este es Yaakov; “y tú pisarás sus alturas”: en los días de Mordejai». Es decir: aquel grado que hubo en los días de Avraham, Yitsjak y Yaakov, que ellos eran los conductores del mundo, como escribí arriba a propósito de la intención de nuestra expresión en las Dieciocho Bendiciones «Dios de Avraham, etc.», se reveló también en los días de Mordejai, pues Ester restituyó este grado a su lugar, de modo que Israel fueran los conductores del mundo; y el Señor de todo cumpla nuestro deseo para bien. Amén.

אמרו רבותינו ז"ל כל המועדים יהיו בטלים וימי הפורים לא יהיו נבטלים. יש לומר בסייעתא דשמיא טעם לשבח, דהגאולה העתידה במהרה יהיה מאדום לכן כל המועדים שהוא זכר להצלת שאר האומות בטלים דאדום יותר גדול כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות יג.) כיון שניצול מארי שכח מעשה הכל וסיפר בהצלת ארי שהוא גדול מכולם, מה שאין כן פורים שאין נתבטל שהוא מדוגמת הגאולה העתידה להיות דהוא מאדום דהפיר הקדוש ברוך הוא מחשבת המן שהוא עמלק דהוא אדום:

Dijeron nuestros maestros, de bendita memoria: «Todas las festividades serán abolidas, pero los días de Purim no serán abolidos». Se puede decir, con la ayuda del Cielo, una razón en alabanza: la redención futura, pronto, será desde Edom; por eso todas las festividades, que son recuerdo de la salvación de las demás naciones, serán abolidas, porque Edom es mayor, según el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria (Berajot 13a): «Cuando fue salvado del león olvidó la obra de todos y contó la salvación del león, que es mayor que todos». A diferencia de Purim, que no es abolido, porque es semejante a la redención futura, pues vendrá de Edom, ya que el Santo, bendito sea, frustró el pensamiento de Hamán, que es Amalec, que es Edom.^✦

לבאר מאמר חכמינו ז"ל (תענית כט.) משנכנס אדר מרבין בשמחה. כי עיקר השמחה לאדם בהעלותו הנצוצות לעבודתו יתברך שהנצוצות נעשים לאדם שמעלה אותם כמו לבוש ובזה מגיע לו השמחה. וקודם אדר הוא שובבי"ם שהוא העת העלאת הנצוצות לקדושה, ומשהגיע אדר כבר הגיע העת שהעלה אותם מקודם בשובבי"ם ועתה באדר נעשים לו מלבוש וגלל כן נקרא שמו אדר לשון מלבוש כמו אדרת אליהו. וזהו מאמר חכמינו ז"ל משנכנס אדר, כשהגיע אצלו הלבוש מנצוצות הקדושים שהעלה בשובבי"ם. מרבין בשמחה, כי בא לו השמחה שמעלה אותם:

Para explicar el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria (Taanit 29a): «Cuando entra Adar se aumenta la alegría». Pues lo esencial de la alegría del hombre está en elevar las chispas para Su servicio, bendito sea, pues las chispas se vuelven para el hombre que las eleva como una vestidura, y con ello le llega la alegría. Y antes de Adar está [el periodo de] Shovavim, que es el tiempo de elevar las chispas a la santidad; y cuando llega Adar ya llegó el tiempo en que las elevó antes, en Shovavim, y ahora, en Adar, se le hacen vestidura; y por eso su nombre es Adar, expresión de vestidura, como en «el manto [adéret] de Eliyahu». Y esto es el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria: «cuando entra Adar», cuando le llega la vestidura de las chispas santas que elevó en Shovavim; «se aumenta la alegría», pues le llega la alegría de elevarlas.^✦

ונבאר פירוש הגמרא (מגילה יד.) מפני מה אין אנו אומרים הלל בפורים. חד אמר מפני שאין אומרים הלל על הנס הנעשה בחוץ לארץ. וחד אמר בשלמא גבי יציאת מצרים הללו עבדי ה' (תהלים קיג, א) ולאכו', אבל כאן עדיין אנו עבדי אחשורוש עיין שם. כי באמת בזמן הזה היה להם נס גדול אך קשה למה לא היה להם בזה הזמן גאולה שלימה להיות גם כן נגאלים מעבדי אחשורוש. ביאור על זה הוא על בחינה הזאת, כי בניסים הנעשו במצרים ועל ים סוף ראו כל העמים ואפילו כל החיצונים הוצרכו להעיד בפירוש כי זה הוא מעשה ה' בלתי טבעית כלל. ועל ידי זה גם השר שלהם הושפל מאד כי גם הם הוצרכו להעיד שהוא מעשה ה' ובידו כח הכל והוא כל יכול ועל ידי זה הושפל השר שלהם עד הארץ ועל בחינה הזאת היה לישראל גאולה שלימה כיון שגם הם צריכין להודות שאין בידם שום כח וממשלה לשר שלהם, רק הכל הוא מאת הבורא יתברך. אבל בנס של מרדכי ואסתר החיצונים לא העידו על זה שהוא רק מעשה ה' רק הם דימו זה הנס למעשה הנעשה בטבע מתחילה אהב את המן ואחר כך אהב את אסתר וכיון שהם לא העידו על זה שהוא מעשה ה' רק דימו הנס לדבר הנעשה בטבע לא הושפל השר שלהם ולכך לא היה בזה הזמן גאולה שלימה מכל וכל כיון שהם עדיין מדובקים בשורש קליפתם. אבל בניסים של מצרים הכל הוצרכו להעיד שהוא רק מעשה ה' ועל ידי זה לא היה שום התגברות להקליפה שלהם ועל ידי זה היה לישראל גאולה שלימה כיון שהם לא היו נאחזים בשורשם בקליפה שלהם על ידי שהוצרכו להעיד בפירוש שהכל הוא מעשה ה'. ועל פי דברינו אלה התירוץ של שניהם עולה לחד טעם:

Expliquemos el sentido de la Guemará (Meguilá 14a): «¿Por qué no decimos Hallel en Purim? Uno dijo: porque no se dice Hallel por el milagro ocurrido fuera de la Tierra. Y otro dijo: tratándose de la salida de Egipto, [está dicho] “Alaben, siervos del Eterno” (Sal 113:1), y no, etc. [«siervos de Asuero»]; pero aquí aún somos siervos de Asuero». Véase allí. Pues en verdad en este tiempo hubo para ellos un gran milagro, pero es difícil: ¿por qué no hubo en esta época una redención completa, de ser también redimidos de la servidumbre a Asuero? La explicación de esto es sobre este aspecto: en los milagros hechos en Egipto y junto al mar de los Juncos, todos los pueblos vieron, e incluso todas las fuerzas exteriores se vieron obligadas a testificar expresamente que aquello era obra del Eterno, en absoluto natural. Y con ello también su príncipe celestial fue humillado enormemente, pues también ellos se vieron obligados a testificar que era obra del Eterno, que en Su mano está el poder de todo y que es omnipotente; y con ello su príncipe fue humillado hasta la tierra; y en este aspecto hubo para Israel una redención completa, pues también ellos tenían que reconocer que no hay en sus manos ningún poder ni dominio de su príncipe, sino que todo viene del Creador, bendito sea. Pero en el milagro de Mordejai y Ester las fuerzas exteriores no testificaron que fuera solo obra del Eterno, sino que asemejaron este milagro a un suceso natural: «al principio amó a Hamán y después amó a Ester». Y puesto que no testificaron que fuera obra del Eterno, sino que asemejaron el milagro a algo ocurrido en la naturaleza, su príncipe no fue humillado, y por eso no hubo en este tiempo una redención completa en todo sentido, ya que ellas seguían adheridas a la raíz de su cáscara. Pero en los milagros de Egipto todos tuvieron que testificar que era solo obra del Eterno, y por ello no hubo ninguna fortificación de su cáscara, y por ello hubo para Israel una redención completa, pues no se aferraban a su raíz en su cáscara, al verse obligadas a testificar expresamente que todo es obra del Eterno. Y según estas palabras nuestras, la respuesta de ambos [sabios] se reduce a una sola razón.^✦

וזה פירוש הגמרא מפני מה אין אומרים הלל בפורים, כי מלת הלל הוא לשון בהירות על דרך בהילו נרו עלי ראשי (איוב כט, ג) חד אמר מפני שאין אומרים הלל על הנס הנעשה בחוץ לארץ, הרמז כי עיקר הגאולה והבהירות בא על ישראל כשחיצונים גם כן משפילים השר שלהם ומעידים בפירוש שהכל הוא מאת הבורא אבל כאן בנס החיצונים לא העידו על זה שהוא מעשה ה' כי הם דימו אותו נס למעשה הנעשה בטבע. וזהו שבחוץ לארץ, הרמז כי עיקר הגאולה בא על ישראל כשהחיצונים אין להם שום אחיזה בקליפתם אבל כאן החיצונים יש להם עדיין אחיזה בקליפתם וזהו הרמז בחוצה לארץ. וחד אמר האיך נאמר הללו עבדי ה', הלא עדיין אנו עבדי אחשורוש, הרמז כי בזה הזמן לא היה יכול להיות גאולה שלימה מחמת כי בזה הנס החיצונים דימו אותו למעשה טבע ולא הושפל השר שלהם ולכך עדיין אנו עבדי אחשורוש:

Y este es el sentido de la Guemará: «¿Por qué no decimos Hallel en Purim?». Pues la palabra «Hallel» es expresión de claridad, como en «cuando su lámpara brillaba [bihilo] sobre mi cabeza» (Job 29:3). «Uno dijo: porque no se dice Hallel por el milagro ocurrido fuera de la Tierra». La alusión es que lo esencial de la redención y de la claridad viene sobre Israel cuando también las fuerzas exteriores humillan a su príncipe y testifican expresamente que todo viene del Creador; pero aquí, en el milagro, las fuerzas exteriores no testificaron que fuera obra del Eterno, pues asemejaron aquel milagro a un suceso natural. Y esto es «fuera de la Tierra» (jutz laaretz): la alusión es que lo esencial de la redención viene sobre Israel cuando las fuerzas exteriores no tienen ninguna fortificación en su cáscara; pero aquí las fuerzas exteriores aún tenían fortificación en su cáscara, y esta es la alusión de «fuera de la Tierra». «Y otro dijo: ¿cómo se dirá “Alaben, siervos del Eterno”, si aún somos siervos de Asuero?». La alusión es que en este tiempo no pudo haber una redención completa porque en este milagro las fuerzas exteriores lo asemejaron a un suceso natural y su príncipe no fue humillado; y por eso aún somos siervos de Asuero.

רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד, יד). יבואר על דרך דאמרינן בגמרא רבי עקיבא שחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. ובזה יבואר רוח והצלה יעמוד ליהודים, וממקום אחר מוכח שרוח והצלה יעמוד ליהודים:

«Alivio y salvación surgirán para los judíos desde otro lugar» (Est 4:14). Se explicará según lo que decimos en la Guemará: «Rabí Akivá se rio: si esto es para quienes transgreden Su voluntad, cuánto más para quienes la cumplen». Con esto se explica «alivio y salvación surgirán para los judíos», y de «otro lugar» se prueba que «alivio y salvación surgirán para los judíos».

ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכו' (שם ה, ט). הנה יש לדקדק איך שייך לומר בהמן וטוב לב, הלא מה דכתיב בכמה מקומות וישת וייטב לבו, אמרינן בגמרא כו' עיין שם. ואם כן איך שייך לומר בהמן וטוב לב. ונראה, דהנה ישראל עם קדושו החיות שלהם מהבורא ברוך הוא יתברך מסטרא דקדושה והרשעים והאומות החיות שלהם מסטרא אחרא וכשהצדיקים רוצים לשבר הרשעים אזי מפרידים מסטרא שלהם להביאם לסטרא דקדושה. והנה על ידי זה משברים אותם, כי מסטרא שלהם נפרדים ולסטרא דקדושה בוודאי לא יגיעו ועל ידי זה משברים אותם. והנה אסתר כשעשתה הסעודה ובקשה את המן על הסעודה בוודאי אסתר עשתה בקדושה, כי בוודאי עשתה אסתר הסעודה שלה מסטרא דקדושה והרצון שלה היתה להפריד את המן מסטרא אחרא שלו ממקור החיות שלו ובקשה אותו על הסעודה שלה שעשתה בקדושה ועל ידי זה לא יהא לו חיות כלל וכלל, כי מסטרא שלו יפרד ולסטרא דקדושה לא יבא בכדי שיושפע לו חיות מסטרא דקדושה:

«Y salió Hamán aquel día alegre y de buen corazón, etc.» (Est 5:9). Hay que examinar cómo se puede decir de Hamán «y de buen corazón», siendo que en varios lugares está escrito «bebió y su corazón se alegró [vayitav libó]», sobre lo cual decimos en la Guemará, etc. Véase allí. Y siendo así, ¿cómo se puede decir de Hamán «y de buen corazón»? Se ve así: Israel, pueblo de Su santidad, tiene su vitalidad del Creador, bendito sea, desde el lado de la santidad; y los malvados y las naciones tienen su vitalidad del Otro Lado. Y cuando los justos quieren quebrar a los malvados, los separan de su lado para traerlos al lado de la santidad; y con ello los quiebran, pues de su lado son separados y al lado de la santidad sin duda no llegarán, y con ello se los quiebra. Ahora bien, cuando Ester hizo el banquete e invitó a Hamán al banquete, sin duda Ester lo hizo en santidad; pues sin duda Ester hizo su banquete desde el lado de la santidad, y su intención era separar a Hamán de su Otro Lado, de la fuente de su vitalidad, y lo invitó a su banquete, que hizo en santidad; y con ello no tendría vitalidad alguna, pues de su lado sería separado y al lado de la santidad no vendría, de modo que se le infundiera vitalidad desde el lado de la santidad.

וזהו שאמר הכתוב (משלי כה, כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו כו', פירוש האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים הרמז בזה שתראה להפרידו מסטרא שלו ולהביאו לסטרא דקדושה. ובוודאי לא יגיע לסטרא דקדושה ועל ידי זה אתה חותה גחלים על ראשו. וזהו ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, כשהיה בסעודת אסתר שהוא מסטרא דקדושה ונמצא הפרידה אותו מסטרא אחרא שלו להביאו לסטרא דקדושה ועל ידי זה לא יהיה לו חיות כלל וזהו וטוב לב. ועל ידי זה ויתאפק המן, כי באמת איך שייך בהמן ויתאפק שהוא מדה טובה ובזה נכון:

Y esto es lo que dice la Escritura (Pr 25:21): «Si tu enemigo tiene hambre, dale de comer pan; y si tiene sed, dale de beber agua; pues brasas amontonas sobre su cabeza», etc. El sentido de «dale de comer pan… dale de beber agua» es la alusión de que procures separarlo de su lado y traerlo al lado de la santidad; y sin duda no llegará al lado de la santidad, y con ello amontonas brasas sobre su cabeza. Y esto es «y salió Hamán aquel día alegre y de buen corazón»: cuando estuvo en el banquete de Ester, que es del lado de la santidad, resulta que ella lo separó de su Otro Lado para traerlo al lado de la santidad, y con ello no tendría vitalidad alguna; y esto es «de buen corazón». Y por ello «Hamán se contuvo» [Est 5:10]: pues en verdad, ¿cómo se puede decir de Hamán «se contuvo», que es una buena cualidad? Y con esto queda correcto.

ומרדכי יצא מלפני המלך. (אסתר ח, טו) על דרך שפרשנו במקום אחר בפסוק (בראשית יז, א) התהלך לפני כו', על פי מאמר חכמינו ז"ל (תענית כג.) ותגזור אומר כו', אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מלמעלה, נמצא הצדיק הוא כביכול לפני ה'. זהו התהלך לפני, שתהא לפני עיין שם במקום אחר. וכן בכאן אמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז) שנגזר מלמעלה בחותם של טיט גזירת כליון על ישראל. אפס שמרדכי ביטל הגזירה ונתקיים במרדכי ותגזור אומר כו'. זהו ומרדכי יצא מלפני המלך, שהיה בבחינת לפני המלך מלכו של עולם כדאיתא במדרש שסתם מלך הנזכר במגילה זו הוא מלכו של עולם. ואמר בלבוש מלכות, כי אף על פי שיש כח בצדיק להפוך לטובה יראה שכל עשיותיו ופעולותיו יהיה רק בשביל כבוד מלכות שמים שיתרבה זהו בלבוש מלכות, שהתלבש עצמו במלכות שמים, כי זה שיבטל גזירות רעות מישראל יתרבה מלכות שמים שיהא ישראל בעולם מקדישים שמו יתברך. או יאמר, כי הצדיק אף על פי שיש לו תענוגי עולם הזה אינו חושב בשביל עצמו רק למען שמו ברוך הוא. וזהו ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, שהתלבש עצמו במלכות שמים למען שמו הגדול. וזהו שכתוב תכלת וחור כו', אף על פי שיצא בבגדים יקרים לא חשב להנאת עצמו רק עבור מלכות שמים:

«Y Mordejai salió de la presencia del rey» (Est 8:15). En el sentido que explicamos en otro lugar sobre el versículo «Anda delante de Mí» (Gn 17:1), según el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria (Taanit 23a): «“Decretarás una cosa, etc.” [Job 22:28]: tú decretas abajo y el Santo, bendito sea, lo cumple arriba»; resulta que el justo está, por así decir, ante el Eterno. Esto es «anda delante de Mí»: que estés delante de Mí. Véase allí, en otro lugar. Y así también aquí dijeron nuestros maestros, de bendita memoria (Ester Rabá 7), que de arriba fue decretado, con sello de barro, un decreto de exterminio sobre Israel; pero Mordejai anuló el decreto, y se cumplió en Mordejai «decretarás una cosa, etc.». Esto es «y Mordejai salió de la presencia del rey»: que estaba en el aspecto de «ante el rey», el Rey del mundo, como se dice en el Midrash, que el «rey» mencionado sin más en esta Meguilá es el Rey del mundo. Y dice «con vestimenta real», pues aunque el justo tiene fuerza para convertir [el decreto] en bien, verá que todos sus actos y obras sean solo para el honor del reino de los Cielos, para que se acreciente; esto es «con vestimenta real»: que se revistió del reino de los Cielos, pues al anular los decretos malos sobre Israel se acrecienta el reino de los Cielos, de modo que Israel santifique en el mundo Su nombre, bendito sea. O se puede decir que el justo, aunque tenga deleites de este mundo, no piensa en sí mismo sino por Su nombre, bendito sea. Y esto es «y Mordejai salió de la presencia del rey con vestimenta real»: que se revistió del reino de los Cielos por Su gran nombre. Y esto es lo que está escrito «de azul celeste y lino blanco, etc.»: aunque salió con vestidos preciosos, no pensó en su propio goce, sino en el reino de los Cielos.^✦

והעיר שושן צהלה ושמחה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח, טו). הנה כתיב (משלי כט, ב) ברבות צדיקים ישמח העם, כי הכלל כשהצדיקים מחשבים ועובדים את ה' אז אפילו העם הפשוט יש להם שמחה, כי הם בעשיות המצות מביאים שמחה על כל העולמות. וזהו הרמז כי במשול מרדכי אז אפילו העיר שושן אפילו שרוב אנשי העיר לא היו יהודים כלל אף על פי כן היה להם שמחה, אף על פי שלא היו יודעים הטעם למה הם שמחים אף על פי כן היו שמחים מחמת שמרדכי בממשלתו הביא שמחה על כל האנשים. וזהו הרמז והעיר שושן, אף על פי שלא היו יודעים למה הם שמחים אף על פי כן היתה צהלה ושמחה אבל היהודים היה להם טעם על שמחתם שניצולו מיד המן הרשע. והכלל, כשאדם יודע טעם הדבר אזי נקרא הבחינה הזאת בחינת אור שמאיר בו הטעם על מה עושה זאת. וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה, להם היה טעם על שמחתם הנרמז בבחינת אור. וזהו הרמז ברבות צדיקים ישמח עם, אפילו עם הפשוט שאינם יודעים הטעם למה הם שמחים אף על פי כן הם שמחים כי הצדיק מביא שמחה לעולם:

«Y la ciudad de Susa se alegró y se regocijó. Para los judíos hubo luz, alegría, gozo y honra» (Est 8:15-16). Está escrito (Pr 29:2): «Cuando los justos se multiplican, el pueblo se alegra». Pues la regla es que cuando los justos piensan en el Eterno y le sirven, entonces incluso la gente sencilla tiene alegría, porque con el cumplimiento de los preceptos traen alegría sobre todos los mundos. Y esta es la alusión: cuando Mordejai gobernó, entonces incluso la ciudad de Susa, aunque la mayoría de sus habitantes no eran judíos en absoluto, tuvo alegría; y aunque no sabían la razón de por qué se alegraban, de todos modos se alegraban, porque Mordejai, con su gobierno, trajo alegría a todos los hombres. Y esta es la alusión de «y la ciudad de Susa»: aunque no sabían por qué se alegraban, de todos modos hubo regocijo y alegría; pero los judíos tenían una razón para su alegría, que fueron salvados de la mano de Hamán el malvado. Y la regla es que cuando una persona conoce la razón de la cosa, ese aspecto se llama aspecto de luz, que ilumina en ella la razón de por qué lo hace. Y esto es «para los judíos hubo luz y alegría»: ellos tenían una razón para su alegría, que se alude en el aspecto de luz. Y esta es la alusión de «cuando los justos se multiplican, el pueblo se alegra»: incluso el pueblo sencillo, que no conoce la razón de por qué se alegra, de todos modos se alegra, pues el justo trae alegría al mundo.

ליהודים היתה אורה ושמחה כו' (אסתר ח, טז). ודרשו ז"ל (מגילה טז:) שמחה זו יום טוב. על פי דאמרו רבותינו ז"ל דהמן הלשין עליהם שמחזיקים יום טוב עיין שם גלל כן בהצלה אמר הכתוב שהשם יתברך הפיר עצתו רק ליהודים כו', זו יום טוב שיחזיקו יום טוב:

«Para los judíos hubo luz y alegría, etc.» (Est 8:16). Y la interpretaron nuestros sabios, de bendita memoria (Meguilá 16b): «“Alegría”: es la fiesta». Según lo que dijeron nuestros maestros, de bendita memoria, que Hamán los denunció diciendo que celebran fiestas, véase allí; por eso, en la salvación dijo la Escritura que el Eterno, bendito sea, frustró su plan, solo para los judíos, etc.: «esta es la fiesta», que celebren la fiesta.^✦

קימו וקבלו היהודים (אסתר ט, כז) ודרשינן (שבת פח.) קימו מה שקיבלו כבר. הרצון בזה, כי מרדכי סוף נביאים היה כי הא דאמרינן בגמרא (יומא כט.) אילת השחר מה שחר כו'. נמצא עד מרדכי היה מאיר אור תורה שבכתב וממרדכי ואילך שפסקה הנבואה התחיל להאיר אור תורה שבעל פה וממרדכי ואילך התחילו אנשי כנסת הגדולה ליסד התפלה. וזהו קימו וקבלו, שקיבלו עליהם התורה שבעל פה ממרדכי ואילך שפסקה הנבואה והתחיל להאיר אור תורה שבעל פה, כי באמת כל זמן שהיו הנביאים הנבואה ניתן לכתוב וממרדכי שפסקה הנבואה לא ניתן לכתוב והתחיל הארת תורה שבעל פה:

«Establecieron y aceptaron los judíos» (Est 9:27), y lo interpretamos (Shabat 88a): «establecieron lo que ya habían aceptado». La intención es esta: Mordejai fue el último de los profetas, según lo que decimos en la Guemará (Yomá 29a): «“La cierva de la aurora”, ¿qué es la aurora?», etc. Resulta que hasta Mordejai brilló la luz de la Torá escrita, y desde Mordejai en adelante, cuando cesó la profecía, comenzó a brillar la luz de la Torá oral, y desde Mordejai en adelante los hombres de la Gran Asamblea comenzaron a instituir la oración. Y esto es «establecieron y aceptaron»: que aceptaron sobre sí la Torá oral desde Mordejai en adelante, cuando cesó la profecía y comenzó a brillar la luz de la Torá oral; pues en verdad, mientras hubo profetas, la profecía podía escribirse, y desde Mordejai, cuando cesó la profecía, no se podía escribir, y comenzó la iluminación de la Torá oral.^✦

והימים האלה נזכרים ונעשים (אסתר ט, כח) כי יש ב' מיני אכילות כשאוכל לכוונת הבורא אזי האוכל הוא המשפיע בבחינת דכר וכשאוכל לתאוות לבו חס ושלום אזי הוא בבחינת נוקבא. וזהו והימים האלה נזכרים, לשון דכר. ונעשים, כי כשאוכל לכוונת הבורא אזי אכילה הוא נעשה כי הוא ברא כעת האוכל:

«Y estos días son recordados y celebrados» (Est 9:28). Pues hay dos clases de comer: cuando uno come con la intención del Creador, entonces el alimento es el que influye, en el aspecto masculino; y cuando come por el deseo de su corazón, Dios nos libre, entonces está en el aspecto femenino. Y esto es «estos días son recordados [nizkarim]»: expresión masculina (zajar). «Y celebrados [veneesim]»: pues cuando come con la intención del Creador, entonces el comer es «hecho» (naasé), porque Él crea en ese momento el alimento.^✦

זהו שבקשה אסתר קבעוני לדורות (מגילה ז.) כלומר שלא יכלול הנס שלה בפסח. וזה שכתוב במגילה (אסתר ט, כב) והחודש אשר נהפך הוא, כלומר שבזה החודש יעשו זכר לזה הנס ולא יכלול זה הנס בפסח:

Esto es lo que pidió Ester: «Fíjenme para las generaciones» (Meguilá 7a), es decir, que no incluyeran su milagro en Pésaj. Y esto es lo que está escrito en la Meguilá (Est 9:22): «y el mes que se les trocó», es decir, que en este mes hicieran recuerdo de este milagro y no lo incluyeran en Pésaj.

עוד יבואר שלחה להם אסתר קבעוני לדורות, על פי מאמר חכמינו ז"ל (שבת פח.) מכאן מודעא רבא לאורייתא כו' הדר קבלוהו בימי אחשורוש. לכאורה אינו מובן הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע. אפס, דבארנו במקום אחר כתב לך את הדברים האלה (שמות לד, כז) היינו תורה שבכתב, דהיינו כתב לך כו'. כי על פי הדברים האלה, היינו תורה שבעל פה שמרומז על פי שהם על פה ומרומזים בתורה שבכתב. וזהו (שם) כרתי אתך ברית ואת ישראל, דתורה שבעל פה משתנה לפי חכמי הדורות שזה אומר כך וזה אומר כך והתנהגות ההלכה הוא לפי הדורות ע"ד רש"י פוסק להניח תפילין כו' ורבינו תם פוסק להניח תפילין בענין אחר. והאמת הוא לפי המדה שמתנהג השם יתברך עצמו עם העולם כן הוא הלכה. אם ההנהגה היא באהבה אז הלכה כמאן דאמר זה. ואם בתפארת הלכה כמאן דאמר זה. ובזה יבואר על נכון, דבאמת ישראל אהבו לקבל התורה כמאמרם נעשה ונשמע. אפס לענין תורה שבעל פה לא רצו מתחילה. ומצאתי במפרשים שכתבו כן אפס שאין מבואר הטעם. ולפי הנ"ל יבואר, כי היה קשה בעיניהם שמשתנה תורה שבעל פה כפי רצון הצדיק שבכל דור שממשיך שיתנהג בעולם במדה זו ועל פי המדה שהעולם מתנהג בו כן ההלכה בעת הזאת בתורה שבעל פה. לזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה הדר קבלוהו בימי אחשורוש, דמאהבת הנס קבלוה גם כן זה וזהו פעלו מרדכי ואסתר בצדקתם שיקבלו ישראל עליהם. וזהו שרמזו חכמינו זכרונם לברכה שנקרא מרדכי פתחיה, שפתח פיו בע' לשון לפעול שיקבלו ישראל תורה שבעל פה באהבה רבה דזה נקרא שפתח פיו דתורה שבעל פה נקרא על שם הפה ולהכי לא מצינו צדיק בעולם בזה השבח. ועל אסתר רמזו חכמינו זכרונם לברכה אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר, דאסתר פעלה גם כן כמו מרדכי על קבלת התורה שבעל פה ומרומז הסתר אסתיר, דתורה שבעל פה מכוסה בתורה שבכתב. וזה רמזו רבותינו זכרונם לברכה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה כו', דשלחה שיקבלו לדורות הנס שנעשה על ידה מחמת דעל ידי זה קבלו תורה שבעל פה מאהבה לזה שלחו לה ברמז שלשים ולא רבעים כידוע ליודעי חן דתורה שבעל פה הוא ה"א משם הוי"ה ברוך הוא וה"א הוא אות רביעי מההשם הוי"ה כביכול. ולזה רמזו ולא רבעים, שאין צריכין לעשות זכרון לנס שעל ידו יתקיים אות רביעי שקבלו ישראל באהבה עד שמצאו כתוב כר:

Se explicará además: «Ester les envió: Fíjenme para las generaciones», según el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria (Shabat 88a): «De aquí [surge] una gran protesta contra la Torá, etc.; volvieron a aceptarla en los días de Asuero». En apariencia no se entiende, pues Israel dijo «haremos y escucharemos». Pero explicamos en otro lugar [lo que está escrito] «Escribe para ti estas palabras» (Ex 34:27), es decir, la Torá escrita; esto es «escribe para ti, etc.». Pues «según estas palabras», es decir, la Torá oral, que se alude [en el versículo] porque es oral y se alude en la Torá escrita. Y esto es lo que sigue en el versículo: «he cerrado contigo alianza y con Israel»: la Torá oral cambia según los sabios de las generaciones, pues uno dice así y otro dice así, y la conducta de la halajá es según las generaciones; por ejemplo, Rashi dictamina colocar los tefilín de una manera, y Rabenu Tam dictamina colocar los tefilín de otra manera. Y la verdad es que la halajá es según la medida con que el Eterno, bendito sea, mismo se conduce con el mundo: si la conducción es con amor, entonces la halajá es conforme a quien dice esto; y si es con belleza, la halajá es conforme a quien dice esto otro. Con esto se explicará correctamente que, en verdad, Israel amó recibir la Torá, según su dicho «haremos y escucharemos»; pero en cuanto a la Torá oral, al principio no quisieron. Y encontré en los comentaristas que escribieron así, pero no se explica la razón. Y según lo dicho se explicará: era difícil a sus ojos que la Torá oral cambie según la voluntad del justo de cada generación, que atrae a que el mundo se conduzca con tal medida, y según la medida con que se conduce el mundo así es la halajá en ese tiempo en la Torá oral. Por esto dijeron nuestros maestros, de bendita memoria: «volvieron a aceptarla en los días de Asuero», pues por amor al milagro la aceptaron también esta; y esto lo obraron Mordejai y Ester con su justicia, que Israel la aceptara sobre sí. Y esto es lo que aludieron nuestros sabios, de bendita memoria, al llamar a Mordejai «Petajyá», porque abrió su boca en setenta lenguas para lograr que Israel aceptara la Torá oral con gran amor; esto se llama «abrir la boca», porque la Torá oral se llama por la boca; y por eso no encontramos justo en el mundo con esta alabanza. Y sobre Ester aludieron nuestros sabios, de bendita memoria: «Ester, ¿de dónde en la Torá? “Y Yo esconderé, esconderé [Mi rostro]”», pues Ester obró también, como Mordejai, sobre la aceptación de la Torá oral; y se alude en «esconderé, esconderé», pues la Torá oral está encubierta en la Torá escrita. Y esto aludieron nuestros maestros, de bendita memoria: «Ester envió a los sabios: Fíjenme para las generaciones; le enviaron, etc.». Pues ella envió [pidiendo] que aceptaran para las generaciones el milagro que se hizo por medio de ella, porque por ello aceptaron la Torá oral por amor; por eso le enviaron con alusión: «treinta y no cuartos», como saben los conocedores de la gracia: la Torá oral es la He del nombre de Havayá, bendito sea, y la He es la cuarta letra del nombre Havayá, por así decir. Y por eso aludieron «y no cuartos»: que no es necesario hacer recuerdo del milagro por el cual se mantiene la cuarta letra que Israel aceptó con amor, hasta que encontraron escrito, etc.^✦

ועל פי זה יבואר מה דכתיב פעם אחד מן השמים השמיעך (דברים ד, לו) ופעם אחד ועל הארץ הראך (שם) כו', דעמדו חכמינו זכרונם לברכה בזה דלא לסתור. דידוע ליודעי חן דהתורה שבכתב נקרא שמים וזה שכתוב מן השמים כו', ותורה שבעל פה נקרא ארץ וזה שאמר ועל הארץ הראך, רמזו שנתן לישראל תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזה רמזו רבותינו זכרונם לברכה במגילה (יא.) ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו (תהלים צח, ג) אימתי ראו כו', בימי מרדכי ואסתר, רצה לומר אימתי ראו שהישועה יהיה על קבלת התורה שבעל פה באהבה שהוא חיות כל אפסי ארץ דנקראת ארץ דחיות ארץ מתורה שבעל פה, בימי מרדכי ואסתר, אז היה קבלת תורה שבעל פה מאהבה. ולזה נקראת מגילת אסתר מגילה, רצה לומר שנתגלה ה"ה, דהיינו קבלת התורה שבעל פה מאהבה ודו"ק:

Y según esto se explicará lo que está escrito: «una vez desde los cielos te hizo oír» (Dt 4:36), y «una vez sobre la tierra te mostró», etc.; en esto nuestros sabios, de bendita memoria, se mantuvieron para no contradecirse. Pues saben los conocedores de la gracia que la Torá escrita se llama «cielos», y esto es «desde los cielos», etc.; y la Torá oral se llama «tierra», y esto es lo que dice «y sobre la tierra te mostró»: aludió a que dio a Israel la Torá escrita y la Torá oral. Y esto aludieron nuestros maestros, de bendita memoria, en Meguilá (11a): «“Todos los confines de la tierra vieron la salvación de nuestro Dios” (Sal 98:3): ¿cuándo vieron?», etc.: «en los días de Mordejai y Ester». Es decir: ¿cuándo vieron que la salvación sería por la aceptación de la Torá oral con amor, que es la vitalidad de «todos los confines de la tierra», que se llama «tierra» por la vitalidad de la tierra que viene de la Torá oral? En los días de Mordejai y Ester; entonces fue la aceptación de la Torá oral por amor. Y por ello se llama la Meguilá de Ester «meguilá»: es decir, que se reveló la He, a saber, la aceptación de la Torá oral por amor. Y entiéndase.^✦

ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה. (אסתר ז, ה) עיין בדברי חכמינו זכרונם לברכה (מגילה טז.) שעמדו על זה מאי ויאמר שני פעמים. ויבואר, דאיתא בהאר"י זכרונו לברכה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל ושבת, כי על ידי שמסתכל ברבו ניתוסף לו בהירות שהסתכלות על איש צדיק גורם לאדם קדושה. והנה אחשורוש דבר טוב על ישראל עכשיו באמרו מי הוא זה כו' ובאמת אחשורוש היה שונא לישראל כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יד.) משל לבעל התל וחריץ עיין שם. אפס עד עתה שלא דברה אסתר רק על ידי המתורגמן כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם טז.) גלל כן כל דיבור שיצא מפיו היה לרעה לישראל, אבל עתה שדיבר עמה בעצמה שלא על ידי מתורגמן כמאמר רבותינו זכרונם לברכה גלל כן דיבר טוב על ישראל שמחמת דיבורו עם צדיקת זו בא לו מחשבה קדושה לדבר טוב על ישראל, כי בהירות הצדיק מתנוצץ על מי שאצלו. לכך עשתה אסתר משתה על אחשורוש מחמת שראתה שהתחלת הישועה היה ממשתה שבמשתה ראשונה שעשה אחשורוש הרג את ושתי לכך עשתה גם היא משתה שגם על ידי המשתה שתעשה היא יגמור הנס והישועה:

«Y dijo el rey Asuero, y dijo a la reina Ester» (Est 7:5). Véanse las palabras de nuestros sabios, de bendita memoria (Meguilá 16a), que se detuvieron en esto: ¿qué significa «y dijo» dos veces? Se explicará: está dicho en nombre del Arí, de bendita memoria, que el hombre está obligado a recibir el rostro de su maestro en la festividad y en Shabat, pues al mirar a su maestro se le añade claridad, ya que mirar a un hombre justo causa santidad en la persona. Ahora bien, Asuero habló bien de Israel en esta ocasión al decir «¿quién es este…?», etc., aunque en verdad Asuero era enemigo de Israel, según dijeron nuestros maestros, de bendita memoria (Meguilá 14a): «Es como [la parábola de] el dueño de un montículo y una zanja», véase allí. Pero hasta entonces Ester no había hablado sino por medio del intérprete, como dijeron nuestros maestros, de bendita memoria (allí, 16a); por ello cada palabra que salía de su boca era para mal de Israel; pero ahora que habló con ella misma, sin intérprete, como dijeron nuestros maestros, de bendita memoria, por ello habló bien de Israel, pues por su conversación con esta justa le vino un pensamiento santo para hablar bien de Israel, porque la claridad del justo destella sobre quien está junto a él. Por eso Ester hizo un banquete para Asuero, porque vio que el comienzo de la salvación provenía de un banquete: en el primer banquete que hizo Asuero mató a Vashtí; por eso hizo ella también un banquete, para que también con el banquete que ella hiciera se completara el milagro y la salvación.^✦

כתיב בתרגום שני על מגילת אסתר המן ביקש ממרדכי שלא לתלות אותו כי אם להרוג אותו, כי שר המלך הוא ואינו שייך לתלות אותו רק להרוג בצינעא והמן הרשע ביקש שחס ושלום יגמור רשעתו אפילו אחר הריגה שלו ולכך רצה שמרדכי יהרוג אותו ולא יתלה אותו בכדי להראות שהוא היה שר וחשוב אצל המלך ונמצא כל האגרת שכתב חס ושלום יהיה קיום. ומרדכי לא כן עשה ותלה אותו להראות שהוא לא היה חשוב כלל וביזה אותו לעיני כל ונמצא האגרות שכתב ושלח ממילא אין להם קיום כלל כי זה שכתב אגרת מתחלה לא היה בדעת המלך וכן מוכח כיון שתלה אותו:

Está escrito en el Targum Sheni sobre la Meguilá de Ester que Hamán pidió a Mordejai que no lo colgara sino que lo matara, pues era príncipe del rey y no cuadraba colgarlo, sino matarlo en secreto; y Hamán el malvado pidió, Dios nos libre, completar su maldad incluso después de su muerte, y por ello quiso que Mordejai lo matara y no lo colgara, para mostrar que había sido príncipe y estimado ante el rey; y resultaría que toda la carta que escribió, Dios nos libre, tendría vigencia. Pero Mordejai no lo hizo así, sino que lo colgó, para mostrar que no era estimado en absoluto, y lo humilló a los ojos de todos; y resulta que las cartas que escribió y envió no tienen, por consiguiente, vigencia alguna, pues el que escribió la carta desde el principio no estaba en el ánimo del rey, y así se prueba por haberlo colgado.

מרדכי מתרגמינן מרי דכיא (חולין קלט:). הכלל, השם יתברך נקרא טהור והוא אדון הכל וצדיק מושל ביראת ה' נקרא מרי דכיא. ומי הוא זה הצדיק זה אשר משבר תאות היצר הרע ועושה רצון הבורא זה הוא המהפך גזירת הבורא מרעה לטובה. ולזה נקרא השם יתברך אלהי יעקב, כלומר שעושה הרצון של יעקב לרומם קרן ישראל להפך הכל מרעה לטובה כרצון הצדיקים שנקראים בשם יעקב. וזהו מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב (תהלים קיד, ז). והנה מדת הדין נקרא אש ומדת החסד נקרא מים. וזהו ההופכי הצור, שהוא אש. אגם מים, לחסד. וזהו אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, כמבואר ברבותינו זכרונם לברכה בכבשן האש של אברהם נעשה שם מים, כלומר מן הדין נתהפך למים ולמה זאת ומצאת את לבבו, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה בכל לבבך ביצר טוב וביצר הרע, כלומר שאברהם אבינו שיבר תאות היצר הרע ועבד את ה':

«Mordejai: lo traducimos “mari dajia”» (Julín 139b). La regla: el Eterno, bendito sea, se llama puro y es el Señor de todo; y el justo, que «gobierna con el temor del Eterno», se llama «mari dajia». ¿Y quién es este justo? Aquel que quiebra el deseo del instinto del mal y hace la voluntad del Creador; este es quien invierte el decreto del Creador de mal en bien. Por ello el Eterno, bendito sea, se llama «Dios de Yaakov», es decir, que cumple la voluntad de Yaakov de elevar el cuerno de Israel, de invertir todo de mal en bien conforme a la voluntad de los justos, que se llaman con el nombre de Yaakov. Y esto es «ante el Señor tiembla la tierra, ante el Dios de Yaakov» (Sal 114:7). Ahora bien, la cualidad del juicio se llama fuego y la cualidad de la bondad se llama agua. Y esto es «que convierte la roca», que es fuego, «en estanque de aguas», para la bondad. Y esto es «Tú eres el Eterno, el Dios, que elegiste a Avram y lo sacaste de Ur de los caldeos» [Neh 9:7], según lo explicado por nuestros maestros, de bendita memoria: en el horno de fuego de Avraham se hizo allí agua, es decir, del juicio se invirtió en agua. ¿Y por qué esto? «Y hallaste su corazón» [Neh 9:8], según el dicho de nuestros maestros, de bendita memoria: «con todo tu corazón» [Dt 6:5], con el instinto del bien y con el instinto del mal; es decir, que Avraham, nuestro padre, quebró el deseo del instinto del mal y sirvió al Eterno.^✦

לבאר מאמר חכמינו זכרונם לברכה במסכת מגילה (טו.) בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם שופת את הקדירה ואחר כך נותן לתוכה מים ומדת הקדוש ברוך הוא נותן מים ואחר כך שופת את הקדירה. דכבר פרשנו בפסוק (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים כו', דידוע מאמר חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יג:) השם יתברך מקדים רפואה למכה וכוונתו בהצרה רק בשביל הישועה שישלח אחרי כן. וזהו כל המחלה לשון פעולה, כלומר הפעולה והכוונת החולי אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אצלך כוונתי כי אני ה' רופאך, רק בשביל הרפואה והישועה שאחר כך. וזהו בצרות איש ישראל חס ושלום, החסדים הוא מקודם, כי כוונתו בהצרה על החסדים שמקודם, רק שעל ידי החולי האדם נעשה כלי לקבל השפע כדרך בני אדם כשרוצין לעשות מכלי קטן כלי גדול צריכה שבירה כן השם יתברך ברוך הוא רוצה להשפיע להאדם כדי שיהיה אדם יותר גדול גלל כן צריך לשלוח לו איזה צרה או חולי חס ושלום שזהו שבירת הכלי קטן שאחר כך יהיה יותר גדול וזה החולי נקרא קדירה שבזה נעשה כלי גדול. וזהו מאמר חכמינו זכרונם לברכה אדם שופת את הקדירה ואחר כך נותן מים והקדוש ברוך הוא בתחילה נותן מים, פירוש חסדים דמים מרומז על חסד שכוונתו על החסדים. ואחר כך שופת את הקדירה, פירוש על ידי כוונתו לחסדים מתקן הקדירה, דהיינו האדם שבא לו הצרה שעל ידי זה יהיה כלי גדול שיהא ביכלתו לקבל השפעתו וכוונתו הכל לטובה:

Para explicar el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria, en el tratado Meguilá (15a): «Ven y ve que la manera del Santo, bendito sea, no es como la manera de carne y sangre: la manera de carne y sangre es poner la olla al fuego y después echar agua en ella; la manera del Santo, bendito sea, es echar agua y después poner la olla al fuego». Ya explicamos en el versículo «Toda la enfermedad que puse en Egipto…» (Ex 15:26), pues es conocido el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria (Meguilá 13b): «El Eterno prepara la curación antes del golpe», y Su intención en la tribulación es solo por la salvación que enviará después. Y esto es «toda la enfermedad [hamajalá]», expresión de «acción»; es decir: la acción e intención de la enfermedad que puse en Egipto no la pondré sobre ti, porque en tu caso mi intención es «porque Yo soy el Eterno, tu sanador», solo por la curación y la salvación posteriores. Y esto es en las tribulaciones del hombre de Israel, Dios nos libre: las bondades vienen antes, pues su intención en la tribulación es por las bondades anteriores, solo que por la enfermedad el hombre se hace vasija para recibir la abundancia; como es costumbre de los hombres cuando quieren hacer de una vasija pequeña una vasija grande, se necesita una rotura, así el Eterno, bendito sea, quiere dar abundancia al hombre para que sea más grande; por eso es necesario enviarle alguna tribulación o enfermedad, Dios nos libre, que es la rotura de la vasija pequeña, para que después sea más grande; y esta enfermedad se llama «olla», con la cual se hace una vasija grande. Y esto es el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria: «el hombre pone la olla y después echa agua, y el Santo, bendito sea, primero echa agua», es decir, bondades, pues «agua» alude a la bondad, cuya intención está en las bondades; «y después pone la olla al fuego», es decir, por su intención en las bondades prepara la olla, esto es el hombre al que le llega la tribulación, para que con ello sea una vasija grande y esté en su capacidad recibir Su abundancia; y su intención es toda para bien.

ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך כו' וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב (אסתר ח, ח). והדבר תמוה כי אם כתב המלך אין להשיב מה יועיל מכתב השני נגד אגרות הראשונות. אך יבואר, דיש שני בחינות בענין מכתבי המלך, דהיינו שמוסר המלך את חותמו ביד איש משריו להיות בידו כותב וחותם לכל אשר יחפץ בטבעת המלך מבלי שאלה על כל דבר להמלך אך ידו כיד המלך לכל אשר יאמר כי הוא זה יען כי המלך בטוח בחכמתו ואהבתו אליו כי לא יעשה דבר המתנגד לרצון המלך. אמנם אם יזדמן לפעמים שעשה דבר שטות נגד רצון המלך וחתם בגושפנקא דמלכא אשר בידו וכאשר נודע להמלך שטות זה ורוצה לפרסם ולהראות גלוי לכולם שלא היה זה בידיעתו אז המלך שופך חמתו על האיש ההוא כדי שיהא נראה בעליל ומפורסם הדבר שעל כן שפך חמתו עליו מחמת שעשה דבר שלא ברצון המלך וחתם בחותמו. אך המכתב אשר הוא נכתב בשם המלך עצמו שהוא בידיעתו מתחלה ועד סוף לזה אם רוצה המלך אחר כך לשנות איזה דבר ממכתבו הראשון אין תקנה יען כי כתבו הראשון אשר מתחלה אין להשיב. והנה האגרת שם נאמר סתם נכתב ונחתם בטבעת המלך, ונוכל לומר שלא היה בידיעת המלך ולזה כשעלה רצון המלך להשיב את האגרות הראשונות היה לו תקנה, דהיינו כשמשפיל וימית את המן על אשר שלח ידו ביהודים וידעו הכל ברור שאגרות הראשונות אשר שם כתוב להשמיד וכו', היה זה בלי ידיעת המלך. מה שאין כן כאן באגרת הזאת אשר נאמר ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך, וכתב זה אין להשיב:

«Y ustedes escriban sobre los judíos como bien les parezca, en nombre del rey, etc., y séllenlo con el anillo del rey; pues un escrito escrito en nombre del rey y sellado con el anillo del rey no puede revocarse» (Est 8:8). La cosa es asombrosa: si el escrito del rey no puede revocarse, ¿de qué sirve la segunda carta frente a las cartas primeras? Pero se explicará: hay dos aspectos en cuanto a las cartas del rey. A saber: el rey entrega su sello en mano de uno de sus príncipes, de modo que escriba y selle con el anillo del rey, sin consultar al rey sobre cada asunto, para todo lo que quiera; su mano es como la mano del rey para todo lo que diga, porque el rey confía en su sabiduría y en su amor hacia él, que no hará nada contrario a la voluntad del rey. Pero si ocurre alguna vez que hizo algo necio contra la voluntad del rey y selló con el sello del rey que tenía en su mano, y cuando el rey supo esta necedad y quiere publicar y mostrar abiertamente a todos que no fue con su conocimiento, entonces el rey derrama su furia sobre ese hombre para que se vea con claridad y sea público que por eso derramó su furia sobre él, por haber hecho algo que no era conforme a la voluntad del rey y haber sellado con su sello. Pero la carta que se escribe en nombre del propio rey, con su conocimiento de principio a fin, si el rey quiere después cambiar algo de su primera carta, no hay remedio, porque su escrito inicial no puede revocarse. Ahora bien, de la carta [primera] se dice sin más «fue escrita y sellada con el anillo del rey», y podemos decir que no fue con conocimiento del rey; y por eso, cuando subió en el ánimo del rey revocar las cartas primeras, tuvo remedio, a saber: humillando y matando a Hamán por haber alzado su mano contra los judíos, y todos supieron con claridad que las cartas primeras, en las que estaba escrito destruir, etc., fueron sin conocimiento del rey. A diferencia de aquí, en esta carta en la que se dijo «y ustedes escriban sobre los judíos como bien les parezca, en nombre del rey», y este escrito no puede revocarse.

שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. הני דברים אינם מובנים. ונראה, דאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה יז.) תכלת דומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד, ורצה לומר דבאמת אין אנו יכולים להשיג את הבורא כל העולמים אם לא על ידי פעולותיו ומעשיו הנוראים שעושה לנו ניסים ונקמה בכל עת אנו משיגין הפעולה אבל לא הפועל זולת מתוך מעשיו אשר עושה עמנו מזה ראיה על עצמותו הנעלם אשר משגיח עלינו תמיד אבל גבי נס של פורים נתגלה הפעולה והפועל דהוא נס גדול ממות לחיים וגם נתגלה הדבר דהצלתם היה על ידי מרדכי הצדיק וזהו יחוד גדול. וזהו שכתוב שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, רצה לומר שהשיגו שתי הבחינות הפעולה הוא הנס דהוא התכלת הדומה לכסא הכבוד שעל ידי הפעולה ניכר מי הוא מלך הכבוד ונעשה הפעולה כסא לכבודו יתברך וגם השיגו על ידי מי נעשה הנס והצלה על ידי מרדכי היהודי וזה לא היה בשום נס. וזה היה להודיע שכל קויך לא יבושו, רצה לומר שהקדוש ברוך הוא רצה להראות מעלות הצדיק הדבוק בו יתברך אשר על ידו הקדוש ברוך הוא שולח רוח והצלה לזרע ישראל:

«La rosa de Yaakov se alegró y se regocijó al ver juntos el azul celeste de Mordejai». Estas palabras no se entienden. Y se ve así: dijeron nuestros sabios, de bendita memoria (Sotá 17a): «El azul celeste se asemeja al mar, al firmamento y al Trono de la Gloria». Quiere decir que en verdad no podemos alcanzar al Creador de todos los mundos sino por medio de Sus obras y hechos asombrosos, con los que nos hace milagros y venganza en todo tiempo; alcanzamos la acción, pero no al Actor, salvo por Sus obras, que hace con nosotros; de ello hay prueba sobre Su esencia oculta, que vela por nosotros continuamente. Pero en el milagro de Purim se reveló la acción y el Actor, pues fue un gran milagro de muerte a vida, y se reveló además que su salvación fue por medio de Mordejai el justo; y esto es una gran unificación. Y esto es lo que está escrito: «la rosa de Yaakov se alegró y se regocijó al ver juntos el azul celeste de Mordejai», es decir, que alcanzaron los dos aspectos: la acción, que es el milagro, que es el azul celeste semejante al Trono de la Gloria, pues por la acción se reconoce quién es el Rey de la Gloria y la acción se hace trono para Su gloria, bendito sea; y alcanzaron también por medio de quién se hizo el milagro y la salvación: por medio de Mordejai el judío; y esto no ocurrió en ningún [otro] milagro. Y esto fue para hacer saber que «los que esperan en Ti no serán avergonzados» [Sal 25:3], es decir, que el Santo, bendito sea, quiso mostrar las virtudes del justo adherido a Él, bendito sea, por medio del cual el Santo, bendito sea, envía alivio y salvación a la simiente de Israel.^✦

ונבאר הא דאמרינן במסכת שבת (פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז) מלמד שכפה עליהם ההר וכו'. אמר רבה מכאן מודעא רבא לאורייתא כו' ואף על פי כן הדר קבלוהו בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט, כז) קימו וקבלו, קימו מה שקיבלו כבר. להבין זה הדבר של כפיית ההר מה טיבו ובפרט שישראל כולם ענו ואמרו מקודם נעשה ונשמע. אך שורש הדבר הוא, דהנה ידוע דאין הרים אלא אבות, דכמו דהר הוא השורש לארצות האדמה שראש ההר הוא עיקר ומזה יש חיזוק והתפשטות לכל הארץ אשר סביב ההר המשופע מכל צד, כן האבות הם כח ושורש לכל כנסת ישראל ולכן נקראו הרים. והנה דכשהשם יתברך רצה ליתן התורה לישראל אז העלה את כנסת ישראל לשורשם וינטלם וינשאם לדביקות עליון לדרכי אבותיהם כמו שהיו כל כנסת ישראל בכח האבות על בחינות זו הגביהם. וזהו שכתוב כפה עליהם את ההר, רצה לומר שהטה והרכין להם את השורש להיות דבוק בשורשם גזע קדושה שלא להיות שום מסך המבדיל להיות חוט המשולש קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד ועל בחינה ומעלה זו קבלו התורה. אך באמת אם לא היו נפלו ישראל ממדריגתן כמו שהיו בבחינת מעמד הר סיני בוודאי היו יכולים לקיים התורה והמצות אך כיון דמיד אחר מעמד הר סיני נפלו ממדריגתן והורידו את עדים מעליהם שוב אי אפשר להיות דבוק בתורה כראוי. וזהו שאמר מכאן מודעא רבא לאורייתא, דלפי שאחר כך לא היו על בחינה זו שקבלו התורה אך בימי אחשורוש דהיו אז בדיוטא התחתונה מאד ואף על פי כן קבלו עליהם לשמור התורה אם כן שוב אין להם טענה על התורה ושמירה מעליא בעי:

Expliquemos lo que decimos en el tratado Shabat (88a): «“Y se pusieron al pie del monte” (Ex 19:17): enseña que les cubrió el monte [como un cuenco]», etc. «Dijo Rabá: de aquí hay una gran protesta contra la Torá», etc. «Y aun así la aceptaron de nuevo en los días de Asuero, pues está escrito (Est 9:27): “establecieron y aceptaron”: establecieron lo que ya habían aceptado». Para entender esto de cubrirlos con el monte, qué es su sentido, y en particular siendo que todo Israel respondió y dijo antes «haremos y escucharemos». Pero la raíz del asunto es esta: es sabido que «los montes no son sino los padres», pues así como el monte es la raíz de las tierras de la región, ya que la cima del monte es lo esencial y de ella hay fortalecimiento y extensión a toda la tierra que rodea el monte, que se inclina por todos los lados, así los padres son la fuerza y la raíz de toda la congregación de Israel, y por eso se llaman «montes». Y cuando el Eterno, bendito sea, quiso dar la Torá a Israel, entonces elevó a la congregación de Israel a su raíz, los tomó y los alzó a la adhesión suprema, a los caminos de sus padres, como estaba toda la congregación de Israel en la fuerza de los padres; en este aspecto los elevó. Y esto es lo que está escrito: «les cubrió el monte», es decir, que inclinó y dobló para ellos la raíz, para que estuvieran adheridos a su raíz, tronco de santidad, de modo que no hubiera velo alguno que separara, para que fuera el hilo triple: el Santo, bendito sea, la Torá e Israel son uno; y en este aspecto y grado aceptaron la Torá. Pero en verdad, si Israel no hubiera caído de su grado, como estaban en el aspecto del acto del monte Sinaí, sin duda habrían podido cumplir la Torá y los preceptos; pero como inmediatamente después del acto del monte Sinaí cayeron de su grado y se quitaron de encima los adornos, ya no es posible estar adheridos a la Torá como corresponde. Y esto es lo que dijo: «de aquí hay una gran protesta contra la Torá», porque después no estuvieron en este aspecto en que aceptaron la Torá; pero en los días de Asuero, cuando estaban en el escalón más bajo, y aun así aceptaron sobre sí guardar la Torá, ya no tienen queja contra la Torá, y «se requiere una buena guarda».^✦

או יבואר, שושנת יעקב כו' בראותם יחד תכלת מרדכי, דשורש הדבר הוא דכתיב (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית. דהנה ידוע מדברי הבעל שם טוב ומן המדרש על פסוק ה' צלך כו' (תהלים קכא, ה) דהצל עושה כל דבר שהאדם עושה וכן כביכול אצל השם יתברך דכל מה שאדם עושה למטה מעורר עובדא דלעילא ועושה הקדוש ברוך הוא דוגמתו כשאדם עושה צדקה למטה גורם שהשם יתברך משפיע גם כן חסד וצדקה. ובזה תבין מה שהכהן גדול היה לובש ביום הכפורים בגדי לבן, כי המראה לבן אין בו גוון כלל רק שאחר כך יכול לקבל כל הגוונים. והנה השם יתברך כביכול אין בו גוון כלל, כי אין בו לא דמות ולא דיוקן רק אנו עושים בו גוון כפי מה שאנו עושין למטה כך ממשיכין הן מדת אדום שהוא מרמז על הגבורה והן חסד המרמז על לבן. והנה בחינת לבן הוא המעלה הגבוה מכל הגוונים ושחור הוא מעלה השפלה מכל, ולכך התכלת שהוא נוטה לשחור נקרא תכלת מלשון תכלה שהוא מורה על חושך, ולבן מורה על אור שהוא בהירות. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ב:) משיכיר בין תכלת ללבן. ולכך הכהן גדול ביום הכפורים שהיה צריך להמשיך גבורה על שונאי ישראל וחסדים ורחמים על זרע ישראל ולכך היה צריך לדבק את עצמו במקור העליון אשר כולו לבן ומשם משך כל מה שרצה ועשה כל הגוונים לכן לבש בגדי לבן לעורר לעילא הבחינות לבניניות והמשיך משם כל הבחינת רחמים וגבורות. וזהו כוונת הציצית שהיה בו תכלת דהוא מורה על שחרות ובמצות ציצית אנו ממתיקין את התכלת דהוא חושך ואנו מהפכין לאור בהיר:

O se explicará: «la rosa de Yaakov, etc., al ver juntos el azul celeste de Mordejai»; pues la raíz del asunto es lo que está escrito (Nm 15:38): «y pongan sobre el flequillo de la esquina un hilo de azul celeste, y serán para ustedes un flequillo». Es sabido por las palabras del Baal Shem Tov y por el Midrash sobre el versículo «El Eterno es tu sombra, etc.» (Sal 121:5) que la sombra hace todo lo que hace el hombre; y así, por así decir, con el Eterno, bendito sea: todo lo que hace el hombre abajo despierta el hecho de arriba, y el Santo, bendito sea, hace algo semejante; cuando el hombre hace caridad abajo, causa que el Eterno, bendito sea, infunda también bondad y caridad. Y con esto entenderás por qué el sumo sacerdote vestía en Yom Kipur vestidos blancos: porque el aspecto blanco no tiene color alguno, pero después puede recibir todos los colores. Y el Eterno, bendito sea, por así decir, no tiene color alguno, pues no tiene ni imagen ni forma; solo nosotros hacemos en Él un color según lo que hacemos abajo: así atraemos tanto la cualidad del rojo, que alude a la Guevurá, como la Jésed, que alude al blanco. Y el aspecto del blanco es la virtud más alta entre todos los colores y el negro es el grado más bajo de todos; por eso el azul celeste, que se inclina hacia el negro, se llama tejélet, de la raíz taklít, «fin», que indica oscuridad; y el blanco indica luz, que es claridad. Y así dijeron nuestros sabios, de bendita memoria (Berajot 2b): «desde que distingue entre azul celeste y blanco». Y por eso el sumo sacerdote en Yom Kipur, que debía atraer Guevurá sobre los enemigos de Israel y bondades y misericordias sobre la simiente de Israel, necesitaba adherirse a la fuente suprema, que es toda blanca, y de allí atraía todo lo que quería y hacía todos los colores; por eso vestía vestidos blancos, para despertar arriba los aspectos de blancura, y atraía de allí todo el aspecto de misericordia y las Guevurot. Y esta es la intención del flequillo que tenía azul celeste, que indica negrura; y con el precepto del flequillo endulzamos el azul celeste, que es oscuridad, y lo invertimos en luz brillante.^✦

ובזה יש לומר פירוש הכתוב (במדבר טו, לח-לט) הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית, שהוא לשון מציץ מן החרכים (שיר השירים ב, ט) יש לומר, שעל ידי המצוה זו המתיקו התכלת שהוא מרמז על חושך שיתהפך לאור בהיר. ובזה יתפרש דברי חכמינו זכרונם לברכה (תענית לא.) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים וכל אחד מראה באצבעו זה אלהינו, דאצבע מלשון צבע, והכוונה דכל צדיק וצדיק יראה באותו גוון שעשה בהשם יתברך כפי המשכה שהמשיך מלמעלה כך יראה ויאמר זה אלהינו. והנה בימי המן שגזר כליה חס ושלום שהוא מלשון תכלה דהוא בחינת תכלת ואחר כך מרדכי בצדקתו הפך הדבר של בחינת תכלת לאור ליהודים היתה אורה. וזה כוונת הפייטן בראותם יחד תכלת מרדכי, דייק דמרדכי הביא בהירות וראיה בבחינה של תכלת כנ"ל:

Y con esto se puede decir el sentido del versículo (Nm 15:38-39): «el flequillo: un hilo de azul celeste, y serán para ustedes un flequillo [tsitsit]», que es expresión de «asomándose [metsits] por las celosías» (Cant 2:9). Se puede decir que, por este precepto, se endulzó el azul celeste, que alude a la oscuridad, para que se invierta en luz brillante. Y con esto se explican las palabras de nuestros sabios, de bendita memoria (Taanit 31a): «El Santo, bendito sea, hará en el futuro un baile para los justos, y cada uno señalará con su dedo: “Este es nuestro Dios”». «Dedo» [etsba] es expresión de «color» [tseva]; y el sentido es que cada justo verá en el color que hizo en el Eterno, bendito sea, según la atracción que atrajo desde arriba, así verá y dirá «este es nuestro Dios». Y en los días de Hamán, que decretó exterminio, Dios nos libre, que es expresión de taklít, que es el aspecto del azul celeste, después Mordejai con su justicia invirtió esa cosa del aspecto del azul celeste en luz: «para los judíos hubo luz». Y esta es la intención del poeta: «al ver juntos el azul celeste de Mordejai»; precisó, pues Mordejai trajo claridad y visión en el aspecto del azul celeste, como se dijo.^✦

ויש ליתן טעם על בגדי כהן גדול שהיו של זהב ולא של כהן הדיוט. דכבר נודע, דיש שני מיני אוהבים. יש אהבה פשוטה שאוהב את חבירו. ויש שאוהב את חבירו אהבה גדולה כל כך עד שבשביל אהבת חבירו הוא מתנקם בכל שונאיו של חבירו, כי גדלה אהבתו אליו. כמו כן בכהנים דהם אוהבין השם יתברך וממשיכין ועושין אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. והנה הכהן הדיוט לא היה יכול להמשיך אלא אהבה פשוטה שהוא יתברך יאהב אותנו אבל הכהן גדול היה מעורר למעלה אהבה עזה אשר בשביל אהבת ישראל הקדוש ברוך הוא מתנקם מכל צריהם ועושה נקמה בכל שונאיהם. והנה נודע דכהן הוא אהבה וחסד. וזהב הוא מורה על גבורה דהוא מראה אדום מרומז על דינין מה שהקדוש ברוך הוא עושה בשונאי ישראל. לכן הכהן הגדול היה לובש בגדי זהב מפני שהיה ממשיך אהבה עזה שעל ידי אהבה נמשך שנאה ומדנים על שונאי ישראל. אבל הכהן הדיוט דלא היה בו כח להמשיך אלא אהבה פשוטה לכך לא היה לובש בגדי זהב:

Y hay que dar la razón de los vestidos del sumo sacerdote, que eran de oro y no los del sacerdote común. Ya es sabido que hay dos clases de amantes. Hay un amor sencillo, que ama a su compañero. Y hay quien ama a su compañero con un amor tan grande que, por el amor a su compañero, se venga de todos los enemigos de su compañero, pues creció su amor hacia él. Lo mismo ocurre con los sacerdotes: ellos aman al Eterno, bendito sea, y atraen y hacen amor entre Israel y su Padre que está en los cielos. Ahora bien, el sacerdote común no podía atraer sino un amor sencillo, que Él, bendito sea, nos amara; pero el sumo sacerdote despertaba arriba un amor fuerte, por el cual, por amor a Israel, el Santo, bendito sea, se venga de todos sus adversarios y hace venganza en todos sus enemigos. Y es sabido que el sacerdote es amor y bondad; y el oro indica Guevurá, pues su aspecto es rojo, aludiendo a los juicios que el Santo, bendito sea, hace a los enemigos de Israel. Por eso el sumo sacerdote vestía vestidos de oro: porque atraía un amor fuerte, por el cual del amor se extiende odio y contiendas contra los enemigos de Israel. Pero el sacerdote común, que no tenía fuerza para atraer sino un amor sencillo, no vestía vestidos de oro.