Avot de-Rabí Natán · Capítulo 6

[יוסי בן יועזר אומר] יהי ביתך בית ועד לחכמים [והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם]: יהי ביתך בית ועד לחכמים. כיצד מלמד שיהיה ביתו של אדם מזומן לחכמים ותלמידים ותלמידי תלמידיהם כאדם שאומר לחבירו הריני משמר לך במקום פלוני: דבר אחר יהי ביתך בית ועד לחכמים כיצד בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלך לומר לך שנה לי אם יש בידך לשנות שנה לו ואם לאו פטרהו מיד. ואל ישב לפניך לא על המטה ולא הכסא ולא על הספסל אלא ישב לפניך על הארץ וכל דבר ודבר שיצא מפיך יקבלהו עליו באימה ביראה ברתת ובזיע [כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני באימה ויראה ורתת וזיע אף הוא יקבל עליו כל דבר ודבר שיצא מפיך באימה ויראה ברתת וזיע]:

[Yosé ben Yoézer dice:] Que tu casa sea casa de reunión para los sabios [y cúbrete del polvo de sus pies y bebe con sed sus palabras]. «Que tu casa sea casa de reunión para los sabios»: ¿cómo? Enseña que la casa del hombre debe estar dispuesta para los sabios, los discípulos y los discípulos de sus discípulos, como quien dice a su compañero: «Te estoy guardando [un lugar] en tal sitio». Otra interpretación: «Que tu casa sea casa de reunión para los sabios»: ¿cómo? Cuando un discípulo de los sabios se presenta ante ti para decirte: «Enséñame», si está en tu mano enseñarle, enséñale; y si no, despídelo de inmediato. Y que no se siente ante ti ni en la cama, ni en la silla, ni en el banco, sino que se siente ante ti en el suelo; y cada cosa que salga de tu boca, que la reciba sobre sí con espanto, con temor, con temblor y con sudor [como recibieron nuestros padres en el monte Sinaí con espanto, temor, temblor y sudor; así también él recibirá sobre sí cada cosa que salga de tu boca con espanto, temor, temblor y sudor].^✦

והוי מתאבק בעפר רגליהם כיצד בזמן שתלמיד חכם נכנס לעיר אל תאמר איני צריך לו אלא לך אצלו ואל תשב עמו לא על גב המטה ולא על הכסא ולא על הספסל אלא שב לפניו על הארץ וכל דבר שיצא מפיו קבלהו עליך באימה ביראה ברתת ובזיעה כדרך שקבלו אבותיך מהר סיני באימה ביראה ברתת ובזיע: דבר אחר הוי מתאבק בעפר רגליהם זה ר' אליעזר ושותין בצמא את דבריהם זה ר' עקיבא. מה היה תחלתו של ר' עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט). מיד היה רבי עקיבא דן ק"ו בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב [לו] לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה. כיון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר אלף זו למה נכתבה. בית זו למה נכתבה. דבר זה למה נאמר. חזר ושאלן והעמידן בדברים: רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל. למה הדבר דומה לסתת שהיה מסתת בהרים פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות ובאו בני אדם ואמרו לו מה אתה עושה. אמר להם הרי אני עוקרו ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו אי אתה יכול לעקור את כל ההר. היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן וא"ל אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם ר' עקיבא לר' אליעזר ולר' יהושע. אמר לו ר' טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור (איוב כ"ח י"א) דברים המסותרים מבני אדם הוציאם ר' עקיבא לאורה: בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וחציה מתקשט בה. עמדו עליו שכניו ואמרו לו עקיבא אבדתנו בעשן מכור אותן לנו וטול שמן בדמיהן ושנה לאור הנר. אמר להם הרבה ספוקים אני מסתפק בהן אחד שאני שונה בהן ואחד שאני מתחמם כנגדן ואחד שאני ישן בהם: עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין שאם אומרים להם מפני מה לא למדתם [תורה] והם אומרים מפני שעניים היינו. אומרים להם והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה. ואם אומרים מפני טפינו אומרים להם והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות אלא אומרים להם מפני שזכתה רחל אשתו: בן ארבעים שנה הלך ללמוד תורה סוף שלש עשרה שנה לימד תורה ברבים. אמרו לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למטתו בסולמות של זהב. היתה אשתו יוצאה בקרדוטין ובעיר של זהב. אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה. אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה:

«Y cúbrete del polvo de sus pies»: ¿cómo? Cuando un discípulo de los sabios entra en la ciudad, no digas: «No lo necesito», sino ve donde él y no te sientes con él ni sobre la cama, ni sobre la silla, ni sobre el banco, sino siéntate ante él en el suelo; y cada cosa que salga de su boca, recíbela sobre ti con espanto, con temor, con temblor y con sudor, como recibieron tus padres en el monte Sinaí, con espanto, con temor, con temblor y con sudor. Otra interpretación: «Cúbrete del polvo de sus pies»: este es Rabí Eliézer; «y bebe con sed sus palabras»: este es Rabí Akivá. ¿Cuál fue el comienzo de Rabí Akivá? Dijeron: Tenía cuarenta años y no había estudiado nada. Una vez estaba de pie junto a la boca de un pozo, y dijo: ¿Quién ha excavado esta piedra? Le dijeron: El agua que cae sobre ella continuamente, cada día. Le dijeron: Akivá, ¿no lees: «Las aguas desgastan las piedras» (Job 14:19)? De inmediato Rabí Akivá razonó para sí con un argumento de lo leve a lo grave: Si lo blando excavó lo duro, las palabras de la Torá, que son duras como el hierro, ¡cuánto más excavarán mi corazón, que es de carne y hueso! De inmediato volvió a estudiar Torá. Fue, él y su hijo, y se sentaron con los maestros de niños. Le dijo: Maestro, enséñame Torá. Rabí Akivá tomó la tablilla por un extremo y su hijo por el otro extremo. [El maestro] le escribió álef-bet y lo aprendió; álef-tav y lo aprendió; el Levítico y lo aprendió. Siguió estudiando hasta que aprendió toda la Torá entera. Fue y se sentó [para sí] ante Rabí Eliézer y ante Rabí Yehoshúa; les dijo: Maestros míos, ábranme el sentido de la Mishná. Cuando le dijeron una halajá, fue y se sentó a solas consigo mismo, y dijo: Esta álef, ¿por qué fue escrita? Esta bet, ¿por qué fue escrita? Esta cosa, ¿por qué fue dicha? Volvió y los interrogó, y los hizo permanecer en esas cuestiones. Rabí Shimón ben Elazar dice: Te diré una parábola. ¿A qué se parece esto? A un cantero que picaba en las montañas. Una vez tomó su hacha en la mano, fue y se sentó en el monte, y le arrancaba pequeños guijarros. Vinieron personas y le dijeron: ¿Qué haces? Les dijo: Voy a arrancarlo y arrojarlo al Jordán. Le dijeron: No puedes arrancar todo el monte. Siguió picando hasta que llegó a una gran roca; se metió debajo de ella, la socavó, la arrancó y la arrojó al Jordán, y le dijo: Este no es tu lugar, sino aquel lugar. Así les hizo Rabí Akivá a Rabí Eliézer y a Rabí Yehoshúa. Le dijo Rabí Tarfón: Akivá, sobre ti dice la Escritura: «Represa los ríos para que no lloren, y lo oculto saca a luz» (Job 28:11). Las cosas ocultas a los hombres, Rabí Akivá las sacó a la luz. Cada día traía un haz de leña; la mitad la vendía y se sustentaba, y con la otra mitad se adornaba. Sus vecinos se pusieron de pie ante él y le dijeron: Akivá, nos has arruinado con el humo; véndenosla, toma aceite con su precio y estudia a la luz de la lámpara. Les dijo: Tengo muchos usos para ella: uno, que estudio con ella; otro, que me caliento junto a ella; y otro, que duermo sobre ella. Rabí Akivá habrá de condenar en juicio a todos los pobres, pues si se les dice: «¿Por qué no estudiaron [Torá]?», y dicen: «Porque éramos pobres», se les dirá: «¿Acaso Rabí Akivá no era muy pobre y estaba en la miseria?». Y si dicen: «Por nuestros pequeños», se les dirá: «¿Acaso Rabí Akivá no tenía hijos e hijas?». Sino que se les dirá: «Por el mérito de Rajel, su mujer». A los cuarenta años fue a estudiar Torá; al cabo de trece años enseñó Torá en público. Dijeron: No se fue del mundo hasta que tuvo mesas de plata y de oro, y hasta que subía a su lecho por escaleras de oro. Su mujer salía con kardotín y con una «ciudad» de oro. Le dijeron sus discípulos: Maestro, nos has avergonzado por lo que hiciste por ella. Les dijo: Mucho sufrió conmigo por la Torá.^✦

מה היה תחלתו של רבי אליעזר בן הורקנוס. בן עשרים ושתים שנה היה ולא למד תורה. פעם אחת אמר אלך ואלמוד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי. א"ל אביו הורקנוס אי אתה טועם עד שתחרוש מלא מענה. השכים וחרש מלא מענה. אמרו אותו היום ערב שבת היה הלך וסעד אצל חמיו וי"א לא טעם כלום מו' שעות של ערב שבת עד ו' שעות של מוצאי שבת. כשהוא הולך בדרך ראה אבן הרימה ונטלה ונתנה לתוך פיו וי"א גללי הבקר היה. הלך ולן באכסניא שלו. הלך וישב לו לפני רבן יוחנן בן זכאי בירושלים עד שיצא ריח רע מפיו אמר לו רבן יוחנן בן זכאי אליעזר בני כלום סעדת היום. שתק. שוב א"ל ושתק. שלח וקרא לאכסניא שלו א"ל כלום סעד אליעזר אצלכם. אמרו לו אמרנו שמא אצל רבי היה סועד. אמר להם אף אני אמרתי שמא אצלכם היה סועד ביני וביניכם אבדנו את רבי אליעזר מן האמצע. א"ל כשם שיצא לך ריח רע מפיך כך יצא לך שם טוב בתורה. שמע עליו הורקנוס אביו שהיה לומד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי אמר אלך ואדיר אליעזר בני מנכסי. אמרו אותו היום רבן יוחנן בן זכאי יושב ודורש בירושלים וכל גדולי ישראל יושבין לפניו. שמע עליו שבא הושיב לו שומרין אמר להם אם בא לישב אל תניחוהו. בא לישב ולא הניחוהו. היה מדלג ועולה עד שהגיע אצל בן ציצית הכסת ואצל נקדימון בן גוריון ואצל בן כלבא שבוע היה יושב ביניהם ומרתת. אמרו אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר ואמר ליה פתח ודרוש. א"ל איני יכול לפתוח. דחק עליו ודחקו עליו התלמידים עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אזן מעולם. כל דבר ודבר שיצא מפיו עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו על ראשו ואמר לו רבי אליעזר רבי אמת למדתני. עד שלא הגיע [עת] לצאת עמד הורקנוס אביו על רגליו ואמר רבותי אני לא באתי אלא להדיר אליעזר בני מנכסיי עכשיו כל נכסיי יהיו נתונין לאליעזר בני וכל אחיו פטורין ואין להן בהן כלום: ולמה נקרא שמו ציצית הכסת שהיה מוסב על מטה של כסף בראש כל גדולי ישראל: אמרו על בתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מטתה מוצעת בשנים עשר אלפים דינרי זהב. ודינר צורי של זהב היה יוצא בה מערב שבת לערב שבת לציקי קדירה. ושומרת יבם היתה: ולמה נקרא שמו נקדימון בן גוריון מפני שנקדה לו חמה בעבורו. פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות הלך אצל הגמון אחד ואמר [לו] הלויני שתים עשרה מעיינות מים מכאן ועד יום פלוני אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות מים אני נותן לך שתים עשרה ככר כסף וקבע לו זמן. כיון שהגיע זמן שלח לו שגר לי שתים עשרה מעיינות מים או שתים עשרה ככר כסף. א"ל עדיין שהות ביום. לגלג עליו אותו הגמון ואמר כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים. נכנס אותו הגמון לבית המרחץ שמח ונקדימון בן גוריון לבית המדרש. נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיה מים לעולי הרגל. מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו. שלח לאותו הגמון שגר לי דמי מים יתירים שיש לי בידך. א"ל כבר שקעה חמה ומים ברשותי ירדו. חזר ונכנס לבית המדרש ונתעטף ועמד בתפלה אמר לפניו רבונו של עולם עשה לי נס באחרונה כבראשונה. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה. [יצא] ופגעו זה בזה וא"ל יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך: ולמה נקרא שמו כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא מביתו שבע: וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש. אמר להם כלבא שבוע מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את כל הטוב ההוא באש. המתינו לי עד שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד צוה גדשו ובררו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים ולא השגיחו עליו. מה היו אנשי ירושלים עושין היו מביאים העגלים וגוררים אותם במגרים וטוחים אותם בטיט. ועוד עשו אנשי ירושלים שולקין את התבן ואוכלין. וכל אחד ואחד מישראל שרוי נגד חומותיה של ירושלים אמר מי יתן לי חמש תמרים וארד ואטול חמשה ראשים. נתנו לו חמש תמרים ירד ונטל חמשה ראשים מאנשי אספסיינוס. הציץ אספסיינוס בצואתן וראה שאין בהן מין דגן ואמר לחיילות שלו ומה אלו שאין אוכלין אלא תבן כך הורגין בהן אלו היה אוכלין כל מה שאתם אוכלין ושותין על אחת כמה וכמה שהיו הורגין אתכם:

¿Cuál fue el comienzo de Rabí Eliézer ben Hircano? Tenía veintidós años y no había estudiado Torá. Una vez dijo: Iré y estudiaré Torá ante Rabán Yojanán ben Zakái. Le dijo su padre Hircano: No probarás bocado hasta que ares un surco entero. Se levantó temprano y aró un surco entero. Dijeron: Aquel día era víspera de sábado; fue y comió en casa de su suegro; y algunos dicen que no probó nada desde la hora sexta de la víspera de sábado hasta la hora sexta de la salida del sábado. Mientras iba por el camino vio una piedra, la levantó, la tomó y se la puso en la boca; y algunos dicen que era estiércol de vaca. Fue y pasó la noche en su posada. Fue y se sentó ante Rabán Yojanán ben Zakái en Jerusalén, hasta que salió mal olor de su boca. Le dijo Rabán Yojanán ben Zakái: Eliézer, hijo mío, ¿acaso has comido hoy? Calló. Otra vez le dijo, y calló. Envió y llamó a su posada y dijo: ¿Acaso Eliézer comió en su casa? Le dijeron: Pensamos que habría comido donde el Maestro. Les dijo: También yo dije: «Quizá comió en casa de ustedes». Entre ustedes y yo hemos perdido a Rabí Eliézer por el medio. Le dijo: Así como salió de tu boca mal olor, así saldrá de ti buen nombre en la Torá. Oyó su padre Hircano que estudiaba Torá con Rabán Yojanán ben Zakái, y dijo: Iré y desheredaré a mi hijo Eliézer de mis bienes. Dijeron: Aquel día Rabán Yojanán ben Zakái estaba sentado exponiendo en Jerusalén, y todos los grandes de Israel estaban sentados ante él. Oyó que [Hircano] venía y puso guardias para él; les dijo: Si viene a sentarse, no lo dejen. Vino a sentarse y no lo dejaron. Iba saltando y subiendo hasta que llegó junto a Ben Tsitsit ha-Kesat, junto a Nakdimón ben Gurión y junto a Ben Kalbá Savúa; estaba sentado entre ellos y temblando. Dijeron: Aquel día puso Rabán Yojanán ben Zakái los ojos en Rabí Eliézer y le dijo: Comienza y expón. Le dijo: No puedo comenzar. Insistió con él, y los discípulos insistieron con él; se levantó, comenzó y expuso cosas que oído alguno jamás había oído. A cada cosa que salía de su boca, Rabán Yojanán ben Zakái se ponía de pie, lo besaba en la cabeza y le decía: Rabí Eliézer, maestro mío, verdad me has enseñado. Antes de que llegara [el momento] de salir, su padre Hircano se puso de pie y dijo: Maestros míos, yo no vine sino a desheredar a mi hijo Eliézer de mis bienes; ahora todos mis bienes serán dados a mi hijo Eliézer, y todos sus hermanos quedan exentos y no tienen en ellos nada. ¿Y por qué se llamó su nombre Tsitsit ha-Kesat? Porque se reclinaba sobre un lecho de plata a la cabeza de todos los grandes de Israel. Dijeron de la hija de Nakdimón ben Gurión que su lecho estaba tendido con doce mil denarios de oro; y un denario tirio de oro le salía, de una víspera de sábado a otra, para el condimento de la olla. Y estaba esperando al cuñado [para el levirato]. ¿Y por qué se llamó su nombre Nakdimón ben Gurión? Porque el sol brilló (nakdá) para él por causa suya. Una vez subieron los israelitas en peregrinación a Jerusalén y no tenían agua para beber; fue donde un gobernador y le dijo: Préstame doce manantiales de agua desde aquí hasta tal día; si no te doy doce manantiales de agua, te daré doce talentos de plata; y fijó un plazo. Cuando llegó el plazo, [el gobernador] le envió: Envíame doce manantiales de agua o doce talentos de plata. Le dijo: Todavía hay tiempo en el día. Se burló de él aquel gobernador y dijo: Todo el año no han caído lluvias, ¿y ahora van a caer lluvias? Aquel gobernador entró contento en la casa de baños, y Nakdimón ben Gurión en la casa de estudio. Se envolvió [en su manto], se puso en oración y dijo ante Él: Señor del mundo, claro y sabido es ante Ti que no lo hice por mi honra ni por la honra de la casa de mi padre, sino que lo hice por Tu honra, para que haya agua para los peregrinos. Al instante se anudaron los cielos con nubes y cayeron lluvias hasta que se llenaron los doce manantiales de agua y sobró. Envió a aquel gobernador: Envíame el precio del agua sobrante que tengo en tu poder. Le dijo: Ya se puso el sol, y el agua cayó estando en mi dominio. Volvió, entró en la casa de estudio, se envolvió, se puso en oración y dijo ante Él: Señor del mundo, hazme un milagro al final como al principio. Al instante sopló el viento, se dispersaron las nubes y brilló el sol. [Salió,] y se encontraron el uno con el otro, y [uno] le dijo: Sé que el Santo, bendito sea, no sacudió Su mundo sino por ti. ¿Y por qué se llamó su nombre Kalbá Savúa? Porque todo el que entraba en su casa hambriento como un perro (kelev) salía de su casa saciado (savéa). Y cuando vino Vespasiano César a destruir Jerusalén, los zelotes quisieron quemar con fuego todos aquellos bienes. Les dijo Kalbá Savúa: ¿Por qué destruyen esta ciudad y quieren quemar con fuego todos aquellos bienes? Espérenme hasta que entre y vea qué tengo dentro de la casa. Fue y halló que tenía provisiones para veintidós años, una comida para cada uno de los de Jerusalén. De inmediato ordenó: colmaron, seleccionaron, tamizaron, amasaron y hornearon, y preparó provisión de veintidós años para cada uno de los de Jerusalén, y no le hicieron caso. ¿Qué hacían los hombres de Jerusalén? Traían los terneros, los arrastraban con «mgarim» y los embadurnaban con barro. Y además, los hombres de Jerusalén cocían la paja y la comían. Y uno de Israel, que estaba apostado frente a las murallas de Jerusalén, dijo: ¿Quién me dará cinco dátiles, y bajaré y tomaré cinco cabezas? Le dieron cinco dátiles; bajó y tomó cinco cabezas de los hombres de Vespasiano. Vespasiano miró sus heces y vio que no había en ellas ninguna clase de grano; y dijo a sus tropas: Si estos, que no comen sino paja, matan así entre ustedes, si comieran todo lo que ustedes comen y beben, ¡cuánto más los matarían a ustedes!^✦