Maguid Devarav le-Yaakov · Sección 11

לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים (שיר השירים ז יב). ע"ד המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר דיש ב' מיני נתינה הא' עשיר שנותן לחבירו מתנה וא' שנותן לעני. ההפרש ביניהם זה העשיר אין לו בושה לקבל מתנה אבל העני יש לו בושה לקבל המתנה. אך כדי שלא יתבייש העני אם העשיר עושה את עצמו כאלו אין לו כי אם זה שנותן לו אז אין מתבייש וזהו המכסה דאיתא משל בר"מ לחייט שלקח חתיכה שלימה וחותך לחתיכות קטנות ודקות. מי שאינו אומן אומר שהוא קלקל אבל מי שמבין שזאת החתיכה על בית יד או על ד"א הוא מכיר ויודע הכל שצריכים לעשות כך לחתיכות קטנות. כך מקודם היה הוא לבד ית' ואח"כ ברא את העולמות ולא ניכר שוע לפני דל כלומר לפני הדלות לא היתה ניכרת האדנות והוצרך להיות שבירה כדי שיוכר האור והכל נברא מהחכמה. ה' בחכמה יסד ארץ ממילא כשאני רוצה להעלות צריך אני גם כן להעלות בחכמה ראשית חכמה יראת ה'. וכאשר בא לאדם מחשבת חוץ צריך להביא את עצמו למדת יראה שהוא בושה שיבוש מפני הש"י לאמר הלא הש"י בכאן ואני מחשב דברי שטות. ובהגיע למדת יראה מחשב עצמו לאין ואין הוא החכמה ובחכמה אתברירו וזהו המכסה שמים את השכל בעבים בדבר גשמיות. המכין לארץ מטר כמו המטר מרטיב את הארץ לצמוח בארץ תבואה כך השכינה כביכול באה למדריגות התחתונים כדי שיעלו דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי ביה ויש בושה למדריגות התחתוני' לעלות אך השכינה באה בתוך המדריגה התחתונה כמו המטר שבא בארץ ומצמיח את התבואה המכין לארץ מטר למדריגות תחתונה מטר לשון מטרוניתא היא השכינה. וזהו לכה דודי המשכיל אומר להשכל נצא השדה השדה נקרא מה שעושה הכנה למאכל כמו השדה שמצמיח התבואה והתבואה אינה ראוי לאכילה עדיין כ"א שמביאים אותה לכפר וממללים אותה כך השכל הוא במדריגה תחתונה בעיבור כמו הולד במעי אמו ואח"כ הוא באה למדת יראה להעלות' וזהו כמו בכפר שממללים את התבואה כדי להעלות להביא לעיר נלינה כמו דורמיטא בכפרים במדות ואח"כ נשכימה לכרמים שנבוא לשכל גדול.

«Ven, amado mío, salgamos al campo, pernoctemos en las aldeas» (Cant 7:12). A modo de [lo que dice el versículo] «el que cubre de nubes los cielos, el que prepara la lluvia para la tierra» [Sal 147:8]. Hay dos clases de dar: uno, un rico que da un regalo a su compañero; otro, el que da a un pobre. La diferencia entre ellos: el rico no siente vergüenza de recibir un regalo, pero el pobre sí siente vergüenza de recibir el regalo. Ahora bien, para que el pobre no se avergüence, si el rico se hace a sí mismo como si no tuviera nada salvo lo que le da a él, entonces no se avergüenza; y esto es «el que cubre». Como se dice una parábola en el Raaya Mehemna sobre el sastre que tomó una pieza entera y la corta en trozos pequeños y finos. Quien no es artesano dice que la estropeó, pero quien entiende que esta pieza es para una sisa o para cuatro codos, la reconoce y sabe todo: que es necesario hacerlo así, en trozos pequeños. Así, al principio estaba Él solo, bendito sea, y después creó los mundos, y «no se reconoce al noble ante el pobre» [Job 34:19], es decir, ante la pobreza no se reconocía la señoría, y fue necesario que hubiera rotura para que se reconociera la luz, y todo fue creado de la Sabiduría: «El Eterno con sabiduría fundó la tierra» [Pr 3:19]. Por consiguiente, cuando quiero elevar, debo también elevar con sabiduría: «el comienzo de la sabiduría es el temor del Eterno» [Sal 111:10]. Y cuando le viene a la persona un pensamiento ajeno, debe llevarse a sí misma a la cualidad de temor, que es vergüenza, que se avergüence ante el Eterno, bendito sea, diciendo: ¿acaso no está aquí el Eterno, bendito sea, y yo pienso cosas necias? Y al llegar a la cualidad de temor se considera a sí misma como nada (ayin), y el Ayin es la Sabiduría, y «en la Sabiduría se esclarecen»; y esto es «el que cubre los cielos», el intelecto, «con nubes», con cosas corporales. «El que prepara la lluvia para la tierra»: como la lluvia humedece la tierra para que brote grano en la tierra, así la Shejiná, por así decir, viene a los grados inferiores para que asciendan, pues «quien come de lo que no es suyo se avergüenza de mirarlo», y hay vergüenza para los grados inferiores de ascender; pero la Shejiná viene dentro del grado inferior como la lluvia que viene a la tierra y hace brotar el grano: «el que prepara para la tierra lluvia», para el grado inferior. «Lluvia» (matar) es expresión de «matronita», que es la Shejiná. Y esto es «Ven, amado mío»: el maskil dice al intelecto: «salgamos al campo». El campo se llama lo que hace la preparación para el alimento, como el campo que hace brotar el grano, y el grano todavía no es apto para comer hasta que lo llevan a la aldea y lo muelen. Así el intelecto está en un grado inferior en gestación (ibur), como el feto en el vientre de su madre, y después llega a la cualidad de temor para elevarlo. Y esto es como en la aldea, donde muelen el grano para llevarlo a la ciudad. «Pernoctemos» como dormitar («dormita» en arameo) en las aldeas, en las cualidades; y después «madruguemos a las viñas» [Cant 7:13], para que lleguemos al intelecto grande.^✦

באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי. ע"ד יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק ואלו היה אפשר שהפרה תשים א"ע בתוך העגל כדי שיהיה לעגל יותר תאוה לינק היתה עושה זאת. ובשבת הנשמה יתירה בתוך האדם לפיכך תאב לאכול יותר כי הוא ית' (כ"י) שורה בתוך האדם וזהו באתי לגני ר"ל כשהוא ית' שורה בהאדם אכלתי יערי עם דבשי אפילו היער שאינו ראוי לאכילה כביכול אף זה אכלתי אע"ג דאצלו ית' לא שייך אכילה מ"מ יש תענוג כמו האב שמתענג על אכילת בנו.

«Vine a mi huerto, hermana mía, novia; comí mi bosque con mi miel» [Cant 5:1]. A modo de: más de lo que el becerro quiere mamar, la vaca quiere amamantar, y si fuera posible que la vaca se pusiera dentro del becerro para que el becerro tuviera más deseo de mamar, lo haría. Y en sábado hay un alma adicional dentro de la persona, por eso desea comer más, porque Él, bendito sea (k״y), mora en la persona. Y esto es «vine a mi huerto»: es decir, cuando Él, bendito sea, mora en la persona; «comí mi bosque con mi miel»: aun el bosque, que no es apto para comer, por así decir, también esto comí; aunque en Él, bendito sea, no corresponde el comer, de todos modos hay deleite, como el padre que se deleita con el comer de su hijo.^✦

עשה לך שתי חצוצרות כסף. פירש שתי חצי צורות ע"ד על כסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה כי האדם הוא רק דל"ת מ"ם ודיבור שורה בו וכשמתדבק בהקב"ה שהוא אלופו של עולם נעשה אדם. והקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם אדם שלא היה יכול לסבול בהירותו ואדם צריך לפרוש א"ע מכל גשמיות כ"כ עד שיעלה דרך כל העולמות ויהא אחדות עם הקב"ה עד שיבוטל ממציאות ואז יקרא אדם. וזהו על דמות הכסא שהוא ית' מכוסה שם ע"ד וענן ואש מתלקחת וענין כי מקודם חשכות שורה על האדם שאין יכול להתפלל בהתלהבות ואח"כ ואש מתלקחת שהוא התלהבות וזהו דמות הכסא שהוא ית' מכוסה דמות מראה אדם ר"ל כפי שנתעורר בו כך נתעורר למעלה אצלו ית' אם נתעורר בהצדיק אהבה נתעורר בכל העולמות אהבה וכן כל המדות. וזהו כשמביא את עצמו בהזדככות גדול למעלה מכל העולמות ויהא אחדות עמו שהוא ית' אינו חושב רק להטיב על האדם כמ"ש כל העולם לא נברא אלא לשמשיני וכל העולמות עליונים וכל המדות הם ברשותו והוא בהם כמלך בגדוד. כמ"ש דוד המלך עליו השלום וחסידיך ירננו. ואיתא בזהר הלא לויך ירננו אלא כמו שהצדיק רוצה כך רוצה הקב"ה. ואפילו ביאות האמורים באבות הוא תורה שלימה דהא כתובים בתורה ואלו נחסר ויבוא גם אל רחל וגו'. או ויאהב יעקב את רחל היה הס"ת פסולה כי עשו הכל בדביקות הש"י והיה להקב"ה תענוג בהם ונעשה מזה תורה, ואורייתא וקב"ה כולה חד. ואעפ"י שהוא גשמיות גדולה מתענג הקב"ה מהם וזהו שתי חצוצרות כסף שהאדם הוא חצי צורה שהוא רק ד"ם והקב"ה נק' אלופו של עולם אמנם כשמתדבקים יחד נעשה צורה שלימה כסף לשון תאוה שתהא תמיד מתאוה להקב"ה והקב"ה יאהב אותך.

«Hazte dos trompetas de plata» [Nm 10:2]. Explicó: «dos mitades de forma» (jatsi tsurot), a modo de «sobre la semejanza del trono, una semejanza como apariencia de hombre sobre él, arriba» [Ez 1:26]. Pues el hombre es solo dalet-mem (la sangre, dam), y el habla mora en él, y cuando se adhiere al Santo, bendito sea, que es el Señor (Alúf) del mundo, se hace «Adam». Y el Santo, bendito sea, hizo varias contracciones por varios mundos para que hubiera unidad con el hombre, que no podía soportar su claridad; y el hombre debe separarse de toda corporeidad tanto hasta que ascienda a través de todos los mundos y haya unidad con el Santo, bendito sea, hasta ser anulado de su existencia, y entonces se llamará «Adam». Y esto es «sobre la semejanza del trono»: que Él, bendito sea, está cubierto allí, a modo de «nube y fuego que fulgura» [Ez 1:4]; y el asunto es que primero moran tinieblas sobre el hombre, de modo que no puede orar con ardor, y después «fuego que fulgura», que es ardor; y esto es «semejanza del trono»: que Él, bendito sea, está cubierto; «semejanza, como apariencia de hombre»: es decir, según se despierta en él, así se despierta arriba en Él, bendito sea: si se despierta en el justo amor, se despierta amor en todos los mundos, y así todas las cualidades. Y esto es cuando se lleva a sí mismo, con gran purificación, por encima de todos los mundos, y hay unidad con Él, pues Él, bendito sea, no piensa sino en hacer bien al hombre, como está dicho «todo el mundo no fue creado sino para servirme»; y todos los mundos superiores y todas las cualidades están en su dominio, y Él está en ellos como rey en el escuadrón. Como dijo David, el rey, la paz sea con él, «y tus piadosos cantarán con júbilo» [Sal 132:9]. Y está en el Zóhar: «¿Acaso no [son] tus levitas los que cantarán con júbilo?», sino que como el justo quiere, así quiere el Santo, bendito sea. E incluso las uniones mencionadas en los patriarcas son Torá completa, pues están escritas en la Torá; y si faltara «y entró también a Raquel», etc. [Gn 29:30], o «y amó Jacob a Raquel» [Gn 29:18], el rollo de la Torá sería inválido, porque hicieron todo en adhesión al Eterno, bendito sea, y el Santo, bendito sea, tuvo deleite en ellos y se hizo de esto Torá; y «la Torá y el Santo, bendito sea, todo uno». Y aunque es gran corporeidad, el Santo, bendito sea, se deleita en ellos. Y esto es «dos trompetas de plata»: el hombre es media forma, que es solo dalet-mem, y el Santo, bendito sea, se llama Señor (Alúf) del mundo; pero cuando se adhieren juntos se hace una forma completa. «Plata» (késef) es expresión de anhelo (kisufín): que siempre anheles al Santo, bendito sea, y el Santo, bendito sea, te amará.^✦