Kedushat Leví: Homilías de Janucá

בכסליו הוא חנוכה, כי כסליו הוא נגד יעקב ועל ידי יעקב הם הניסים כנודע ולכן היה נס בחודש הזה והוא חודש השלישי מתשרי התחלת שנה שהוא נגד לוי שלישי שבשבטים ולכן היה בו הנס על ידי הכהנים חשמונאי ובניו שכהנים הם שבט לוי:

En Kislev es Janucá, porque Kislev corresponde a Yaakov, y por [mérito de] Yaakov son los milagros, como es sabido; y por eso hubo un milagro en este mes. Y es el tercer mes desde Tishrei, comienzo del año, que corresponde a Leví, el tercero de las tribus; y por eso el milagro en él fue por medio de los sacerdotes, Jashmonay (los Asmoneos) y sus hijos, pues los sacerdotes son de la tribu de Leví.^✦

הכלל הוא, בראש השנה ויום הכפורים הקדוש ברוך הוא פוקד את ישראל לטובה, רק בחנוכה ישראל רואין הטובה בשכל והוא במחשבה. כי עיני עדה, פירש רש"י ז"ל חכמי העדה, ולכך בחנוכה בנרות כי הוא לשון ראיה ואחר כן פורים הוא הדיבור כי קורין את המגילה ובפסח הוא במעשה שאוכל מצה ולכך חנוכה שהוא על הראיה והוא בחודש כסליו הצירוף הוא וירא יושב הארץ הכנעני, שמורה על הראיה:

La regla es: en Rosh Hashaná y en Yom Kipur el Santo, bendito sea, visita a Israel para bien; pero en Janucá Israel ve el bien con el intelecto, y esto es en el pensamiento. Pues «los ojos de la congregación» [Nm 15:24]: Rashi, de bendita memoria, explicó: los sabios de la congregación. Y por eso en Janucá [se hace] con velas, pues es expresión de visión. Y después Purim es [el nivel de] la palabra, pues se lee la Meguilá; y en Pésaj es [el nivel de] la acción, pues se come matzá. Y por eso Janucá, que es sobre la visión y está en el mes de Kislev, la combinación [de letras del mes] es «y vio el habitante de la tierra, el cananeo» [Gn 50:11], que señala la visión.^✦

חינוך המשכן היה בראש חודש ניסן. החנוך מבית ראשון היה בתשרי, החינוך מבית שני היה בכסליו כל אחד לפי בחינתו. הניסים שהיו אז בשעת המשכן היו סמוך לניסן לכך היה בו החינוך ובבית שני שהיה הנס חשמונאי בכסליו ולכך היה החינוך בכסליו, והחינוך של בית ראשון היה בתשרי. הכלל המשכן היה מה שהגוף משיג שיש בורא עולם ברוך הוא, ובית המקדש הוא מה שהנשמה משיג שיש בורא עולם. וזהו שהנשמה משיג שיש בורא עולם הוא בתשרי מחמת מחילת העונות אז הנשמה משגת הבורא עולם ובניסן הגוף משיג שיש בורא עולם כי על ידי ניסים ונפלאות הגוף הוא משיג ולכך נקראת בית המקדש בית עולמים (מלכים א' ח, יג) כי הנשמה הוא קיום והגוף אינו קיום. וזהו הרמז מה שאמרו חכמינו ז"ל (עירובין ב.) מנין למקדש שנקרא משכן ומשכן נקרא מקדש, כי באמת זה שהגוף נהנה הוא גם כן מה שהנשמה נהנית, כי על ידי קיום הגוף הוא קיום הנשמה בזה העולם לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו ומה שהנשמה עושה שעובדת את הבורא ברוך הוא הוא גם כן נחת להגוף. וזה משכן שהוא המרומז על הגוף נקרא מקדש, ומקדש נקרא משכן ודו"ק:

La dedicación (janukat) del Tabernáculo fue en Rosh Jodesh Nisán. La dedicación del Primer Templo fue en Tishrei; la dedicación del Segundo Templo fue en Kislev; cada uno según su nivel. Los milagros que hubo entonces, en el tiempo del Tabernáculo, fueron cerca de Nisán, por eso la dedicación fue en él; y en el Segundo Templo, en que el milagro de los Asmoneos fue en Kislev, por eso la dedicación fue en Kislev; y la dedicación del Primer Templo fue en Tishrei. La regla: el Tabernáculo era lo que el cuerpo alcanza [al saber] que hay un Creador del mundo, bendito sea, y el Templo es lo que el alma alcanza [al saber] que hay un Creador del mundo. Y esto: que el alma alcance que hay Creador del mundo es en Tishrei, por el perdón de las culpas, pues entonces el alma alcanza al Creador del mundo; y en Nisán el cuerpo alcanza que hay un Creador del mundo, pues por medio de milagros y prodigios el cuerpo alcanza. Y por eso el Templo se llama «casa de eternidades» (1 Re 8:13), pues el alma es permanencia y el cuerpo no es permanencia. Y esta es la alusión a lo que dijeron nuestros sabios, de bendita memoria (Eruvín 2a): «¿De dónde [se deduce] que el Santuario (mikdash) se llama Tabernáculo (mishkán) y el Tabernáculo se llama Santuario?». Pues en verdad, que el cuerpo goce es también que el alma goce, porque por la subsistencia del cuerpo es la subsistencia del alma en este mundo para servir al Creador, bendito sea él y bendito sea su nombre; y lo que el alma hace, sirviendo al Creador, bendito sea, es también satisfacción para el cuerpo. Y así el Tabernáculo, que alude al cuerpo, se llama Santuario, y el Santuario se llama Tabernáculo; y examínese bien.^✦

ונבאר בסייעתא דשמיא מאמר חכמינו ז"ל (שבת כב.) בנר חנוכה דפליגי חד אמר מותר להשתמש לאורה וחד אמר אסור להשתמש לאורה, על פי משל. מלך אדיר בא לבית עני ומדרך הטבע בבוא המלך אדיר רואין כבוד עשרו וגדולתו. והנה העני גם כן משמח בדעתו בראות רוב עושר המלך מה שלא ראה לפניו כל ימיו רוב עושר כזה. והעני החכם בדעתו אינו שמח על רוב העושר שראה אצל המלך, כי יודע שאצל המלך עשירות הוא דבר קטן רק שמחתו בזה שזכה לכך שהמלך בא להתאכסן בביתו. כן הדבר הזה, כשהשם יתברך עושה ניסים עם בני אדם אחד שמח בהטובה גופא מה שהשם יתברך עושה עמו ניסים כמו העני ששמח בראות עושרו של מלך כן הוא שמח שהשם יתברך גמל אתו חסד, ואחד אינו שמח בהניסים, כי יודע שהקדוש ברוך הוא ברא כל העולמות והוא כל יכול לעשות, אפס שמחתו בניסים שעל ידי הנס רואה שהקדוש ברוך הוא מתלבש כביכול בבני אדם מדעושה ניסים לבני אדם על זה שמח שהמלך אדיר יתאכסן ויתלבש עצמו כביכול לבוא בבני אדם. וזה הפלוגתא חד אמר מותר להשתמש לאורה, נגד זה ששמח שהשם יתברך עשה עמו נס זה שמחת עולם הזה שהשם יתברך גמל אתו טובה ועולם הזה ניתנה ליהנות גלל כן אמר מותר להשתמש לאורה. וחד אמר אסור להשתמש לאורה, נגד זה ששמח בהשם יתברך עצמו שזכה שילבש בהירתו בבני אדם ואינו חושב עצמו כלל שהגיע לו טובה רק מה שזכה שיתלבש השם יתברך בו וכיון שאינו חושב עולם הזה כלל רק למעלה מעולם הזה ולמעלה מעולם הזה לא ניתנה ליהנות דעין לא ראתה אלקים זולתך גלל כן סובר אסור להשתמש לאורה:

Y explicaremos, con la ayuda del cielo, el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria (Shabat 22a), acerca de la vela de Janucá, en que discrepan: uno dice que está permitido usar su luz, y uno dice que está prohibido usar su luz; por medio de una parábola. Un rey poderoso viene a la casa de un pobre; y por el curso natural, cuando viene un rey poderoso, se ve la gloria de su riqueza y su grandeza. Y he aquí que el pobre se alegra también en su mente al ver la gran riqueza del rey, que no vio antes en todos sus días tanta riqueza. Pero el pobre sabio en su mente no se alegra por la gran riqueza que vio junto al rey, porque sabe que para el rey la riqueza es algo pequeño; solo su alegría es en que mereció que el rey viniera a hospedarse en su casa. Así es este asunto: cuando el Eterno, bendito sea, hace milagros con los seres humanos, uno se alegra en el bien mismo, en que el Eterno, bendito sea, hace milagros con él, como el pobre que se alegra al ver la riqueza del rey; así se alegra de que el Eterno, bendito sea, le concedió bondad. Y otro no se alegra de los milagros mismos, porque sabe que el Santo, bendito sea, creó todos los mundos y es omnipotente para hacer; sino que su alegría en los milagros es porque, por medio del milagro, ve que el Santo, bendito sea, se reviste, por así decir, en los seres humanos, por cuanto hace milagros a los seres humanos; y de esto se alegra: de que el rey poderoso se hospede y se revista, por así decir, para venir a los seres humanos. Y esta es la discrepancia: «uno dice que está permitido usar su luz», correspondiente a quien se alegra de que el Eterno, bendito sea, hizo con él este milagro: esta es la alegría de este mundo, que el Eterno, bendito sea, le concedió bien; y este mundo fue dado para gozar; por eso dijo que está permitido usar su luz. «Y uno dice que está prohibido usar su luz», correspondiente a quien se alegra en el Eterno, bendito sea, mismo, por haber merecido que revista su claridad en los seres humanos, y no piensa en absoluto que le llegó bien, sino que mereció que el Eterno, bendito sea, se revista en él; y dado que no piensa en absoluto en este mundo, sino [en lo que está] por encima de este mundo, y por encima de este mundo no fue dado para gozar, pues «ojo no vio, Dios, fuera de ti» [Is 64:3], por eso opina que está prohibido usar su luz.

בשמונה עשרה אנו אומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו, עמנו דייקא מה שאנו פועלים על ידי פעולתנו שתעשה עמנו נסים. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים, ולא נזכר כאן עמנו, שאין אנו גורמין רק שמשפיע בחסדו כביכול בלא התעוררות דלתתא. ואבאר לך בסייעתא דשמיא, כי נסים מיציאת מצרים השם יתברך בחסדו הגדול פעל זאת בלי שום התעוררות התחתון מה שאין כן בחנוכה הניסים היו קצת גם כן על ידי התחתונים שחשמונאי ובניו היו לוחמים עם חיל אנטיוכוס הרשע ימח שמו. לכן אנו אומרים בחנוכה ויהי נועם בהדלקת נרות של חנוכה שבו נאמר מעשה ידינו כוננה עלינו, לרמז על נס חנוכה שהוא קצת מעשה ידינו במלחמה אמנם השם יתברך מעשה ידינו כוננה עלינו, שהקדוש ברוך הוא הצליח לנו מעשה ידינו להתגבר במלחמה:

En la Shemoné Esré decimos: «y por tus milagros que cada día están con nosotros» (imanu): «con nosotros» precisamente, [pues] lo que provocamos con nuestra acción es que se hagan milagros con nosotros. «Y por tus prodigios y tus bondades que en todo tiempo, tarde, mañana y mediodía»: y aquí no se menciona «con nosotros», pues no lo provocamos nosotros, sino que él influye en su bondad, por así decir, sin despertar desde abajo (it'aruta de-letata). Y te explicaré, con la ayuda del cielo: los milagros de la salida de Egipto, el Eterno, bendito sea, en su gran bondad los hizo sin ningún despertar del inferior; no así en Janucá, [donde] los milagros fueron en cierta medida también por medio de los inferiores, pues los Asmoneos y sus hijos guerreaban con el ejército de Antíoco el malvado, que su nombre sea borrado. Por eso decimos en Janucá, al encender las velas de Janucá, «Y sea la gracia» [Sal 90:17], en el que se dice «la obra de nuestras manos confirma sobre nosotros», para aludir al milagro de Janucá, que fue en cierta medida obra de nuestras manos en la guerra. Sin embargo, el Eterno, bendito sea, «la obra de nuestras manos confirma sobre nosotros»: es decir, que el Santo, bendito sea, hizo prosperar para nosotros la obra de nuestras manos para vencer en la guerra.^✦

בדניאל כתיב (דניאל ח, ה) מלכות אנטיוכוס נמשל לעז, וכך בזמירות דשבת נאמר וצפיר העיזים הגדיל עצומיו, משום דעז הוא המעיז כמאמר רבותינו ז"ל בביצה פרק ב' שעל זה נקרא עז, ואין לך מעיז מן מלכות אנטיוכוס הרשע שמעיז יותר מהכל כידוע מי שעובר פי המלך בביתו הוא מעיז יותר ממי שעובר דבורו מחוץ לבית כן הוא העיז שרצה להעבירם מחוקי רצונו בהיות בית המקדש קיים לא כן מצרים ומדי ופרס שלא היה אז בית המקדש גלל כן נקרא צפיר העיזים, שהוא המעיז יותר:

En Daniel está escrito (Dn 8:5) que el reino de Antíoco es comparado a una cabra (az); y así en las zemirot de Shabat se dice «y el macho cabrío de las cabras engrandeció sus fuerzas»; por cuanto az es el que es insolente (ma'iz), según dijeron nuestros maestros, de bendita memoria, en [el tratado] Betsá, capítulo 2, que por eso se llama az. Y no hay más insolente que el reino de Antíoco el malvado, que es más insolente que todos, como es sabido: quien transgrede la boca del rey en la casa de este es más insolente que quien transgrede su palabra fuera de la casa; así fue el insolente que quiso hacerlos transgredir los estatutos de su voluntad estando en pie el Templo; no así Egipto, Media y Persia, cuando no había Templo. Por eso se llama «macho cabrío de las cabras», que es el más insolente.^✦

מה שהקשינו בספר קדושת לוי שחברנו, למה עשו זכר לנס חנוכה ולא לנס גדעון וחזקיה. אפשר לומר, דמפלת סנחריב וסיסרא היה בפסח כנזכר באגדה ובמדרשים, אלא דאם כן למה עשו זכר לנס למפלת המן, דהיינו פורים הלא גם המן נתלה בפסח. וזה מבואר במאמר רבותינו ז"ל בגמרא מגילה, שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות כו', דבאמת חכמינו ז''ל ודאי היו קובעים זכר לנס בלא בקשתה כדי להודות לה', אפס טעם חכמים מאחר שנתלה המן בחג הפסח למה קבע יקבע זכר לנס הלא בלא זה מהללים לה' אז עבור יציאת מצרים, גלל כן בקשה אסתר (אסתר ט, כב) קבעוני לדורות, זכר לחודש שנפל הגורל עליו והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, וכיון שעיקר הנס, דהיינו תליית המן היה בחג הפסח גלל כן הוצרכה לבקש מחכמים קבעוני לדורות:

Lo que objetamos en el libro Kedushat Leví, que compusimos: ¿por qué hicieron memorial del milagro de Janucá y no del milagro de Guideón y de Ezequías? Se puede decir que la caída de Senaquerib y de Sísara fue en Pésaj, como se menciona en la Hagadá y en los midrashim. Pero si es así, ¿por qué hicieron memorial del milagro de la caída de Amán, es decir, Purim, si Amán también fue colgado en Pésaj? Y esto se aclara en el dicho de nuestros maestros, de bendita memoria, en la Guemará de Meguilá: «Ester envió a los sabios: establézcanme para las generaciones», etc. Pues en verdad los sabios, de bendita memoria, ciertamente habrían establecido memorial del milagro sin su petición, para dar gracias al Eterno. Pero el motivo de los sabios [era]: dado que Amán fue colgado en la fiesta de Pésaj, ¿por qué establecer memorial del milagro? ¿No alaban al Eterno en ese tiempo, aun sin esto, por la salida de Egipto? Por eso Ester pidió (Est 9:22) «establézcanme para las generaciones», en memoria del mes en que cayó la suerte sobre él, y [del] mes que se les cambió de pena en alegría; y dado que lo esencial del milagro, es decir, la horca de Amán, fue en la fiesta de Pésaj, por eso fue necesario que pidiera a los sabios «establézcanme para las generaciones».^✦

בחנובה אנו מדליקין ל"ו נרות ובעובדא דלתתא איתער לעילא כנגדו נדלק למעלה ל"ו נרות ול"ו דלמעלה עם ל"ו דלמטה הוא ע"ב כנגד שם ע"ב ברוך הוא, ועם השמש שבכל לילה נרות חנוכה הם מ"ד ונגדם למעלה מ"ד הרי למעלה ולמטה פ"ח. הרמז בזה הפ"ח נשבר ואנחנו נמלטנו (תהלים קכד, ז) על ידי הפ"ח שנשבר מלכות אנטיוכוס אנו גורמים להדליק למטה ולמעלה פ"ח נרות ולכן כתב האר"י ז"ל שראשי תיבות נפשינו חכתה לה' (שם לג, כ) הוא פ"ח וכן להדליק נר חנוכה ראשי תיבות פ"ח עיין שם משום הכי ראשי תיבות דברכות נר חנוכה פ"ח רמז לפ"ח נרות כנ"ל:

En Janucá encendemos 36 velas; y en la acción de abajo se despierta arriba: frente a ello se encienden arriba 36 velas; y los 36 de arriba con los 36 de abajo son 72, correspondiente al nombre de 72, bendito sea; y con el shamash de cada noche las velas de Janucá son 44, y frente a ellas arriba 44; así que arriba y abajo son 88. La alusión en esto: el lazo (pach, 88) «fue quebrado y nosotros escapamos» (Sal 124:7). Por el pach que fue quebrado, [esto es,] el reino de Antíoco, nosotros provocamos encender abajo y arriba 88 velas. Y por eso escribió el Arí, de bendita memoria, que las iniciales de «nafsheinu jikta la-Adonai» (Sal 33:20) son pach (88), y también «lehadlik ner Janucá» [sus] iniciales son pach, véase allí. Por eso las iniciales de las bendiciones «ner Janucá» son pach (88), alusión a las 88 velas dichas.^✦

אמרו רבותינו ז"ל (שבת כב:) הדלקה עושה מצוה, רצה לומר שאדם יתלהב לעבודתו וזהו הדלקה ולפי שבהתלהבות יש שמתלהב לדברים בטלים והצדיק שמתלהב רק לקדושה זהו נקרא הנחה דמנוחה נקרא הכלי שמכניס בו האהבה שבהכנסתה לכלי יש מנוחה לאהבה ששורה בדבר. וזהו מאן דאמר הנחה עושה מצוה, שיהא להדלקה הנחה שיכנוס האהבה בכלי שיתלהב לעבודתו ולזה רמזו חכמי האמת דהנחה הוא מדת מלכות דעל ידי שממליך להבורא על זה ההתלהבות יש לו מנוחה בעבודת בורא ברוך הוא:

Dijeron nuestros maestros, de bendita memoria (Shabat 22b): «La encendida (hadlaká) hace el precepto»: es decir, que la persona se enardezca para su servicio, y esto es la hadlaká. Pero, puesto que en el entusiasmo hay quien se enardece por cosas vanas, el justo, que se enardece solo por la santidad, [lo hace con] lo que se llama hanajá (colocación): pues menujá (descanso) se llama el recipiente en que se introduce el amor, de modo que al introducirlo en el recipiente hay descanso para el amor que reposa en la cosa. Y esto es «quien dice que la colocación (hanajá) hace el precepto»: que la hadlaká tenga hanajá, de modo que el amor entre en un recipiente, para que se enardezca para su servicio. Y a esto aludieron los sabios de la verdad: que hanajá es el atributo de Maljut, pues por hacer rey al Creador sobre este entusiasmo tiene descanso en el servicio del Creador, bendito sea.^✦

איתא בכתבי האר"י ז"ל על סוד ל"ו נרות של חנוכה ובצירוף שמונה השמשים הרי מ"ד שהם נגד שם אהי"ה בריבוע א' א"ה אה"י אהי"ה שהוא גמטריא מ"ד ובצירוף השם מ"ה הרי הוא כמנין נחל עם הכולל שהוא ראשי תיבות להדליק נר חנוכה עד כאן לשונו. ולכאורה אינו מובן, מה ענין ב' צרופי השמות הנ"ל לענין נר חנוכה. נראה לי לפרש, דהנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א) ישראל עלו במחשבה, ומחשבה הוא סוד אי"ן ומשם בא השפעה לישראל כמאמר רבותינו ז"ל (שבת קנו.) אין מזל לישראל, האי"ן הוא מזל לישראל כנאמר (במדבר כד, ז) יזל מים וכו'. והנה האי"ן נרמז בשני אותיות מן הכ"ב אותיות, דהיינו באות אל"ף מחמת כי אות אלף לפעמים נעלם במבטא, דהיינו בראשית שאות אל"ף נעלם במבטא רומז על האי"ן לרוב התעלמותו וכן נרמז באות יו"ד מחמת קטנותו שאינו נראה כל כך כן האי"ן ברוך הוא אינו נראה ומושג לעין השכל. והנה האל"ף היא המקור לשם אהיה ברוך הוא והוא רמז על תורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה הוא נעלם בתורה שבכתב והיו"ד הוא המקור לשם הוי"ה ברוך הוא ורומז לתורה שבכתב. וזהו (שמות ג, יד) כה תאמר תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וכו' אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם כה זה שמי לעולם, אצל שם אהיה נאמר תאמר שהוא אות האל"ף הנעלם באמירה במבטא כנ"ל שהוא האי"ן ואצל שם הוי"ה ברוך הוא שהוא היו"ד נאמר לעולם וכמאמר רבותינו ז"ל (פסחים נ.) לעלם כתיב, שהוא האי"ן שאינו מושג שהוא נעלם. והנה מבואר כי בשם אהי"ה נאמר אמירה כה תאמר, ובשם הוי"ה נאמר לעלם, הגם כי שם אהי"ה גדול בהעלמותו משם הוי"ה ברוך הוא כידוע, אף על פי כן כלול בדיבור באמירה, כי הדיבור של עולמות עליונים הוא בבחינת מוחין לעולמות תחתונים. והנה מבואר כי שם אהי"ה הוא תורה שבעל פה ושם הוי"ה ברוך הוא תורה שבכתב, וכן מקדש ראשון היה נגד תורה שבכתב ומקדש שני נגד תורה שבעל פה ומקדש שיבנה במהרה בימינו יהיה כלול משניהם, ונס דחנוכה היה במקדש שני נגד שם אהי"ה שהוא עם הכולל שם מ"ה וזהו כוונת האר"י ז"ל:

Se dice en los escritos del Arí, de bendita memoria, acerca del secreto de las 36 velas de Janucá y, con el añadido de los ocho shamashim, son 44, que corresponden al nombre Ehyé en su cuadrado: alef; alef-hei; alef-hei-yod; alef-hei-yod-hei, que es en guematría 44; y con el añadido del nombre Mah (45) es igual al valor numérico de «najal» (נחל), con el kolel, que son las iniciales de «lehadlik ner Janucá» (להדליק נר חנוכה). Hasta aquí su lenguaje. Y a primera vista no se entiende qué relación tienen estas dos combinaciones de nombres con la vela de Janucá. Me parece explicarlo así: he aquí que dijeron nuestros maestros, de bendita memoria (Bereshit Rabá 1), que Israel ascendió en el pensamiento; y el pensamiento es el secreto de Ayin (la Nada), y de allí viene la influencia a Israel, según lo que dijeron nuestros maestros, de bendita memoria (Shabat 156a): «No hay mazal para Israel»: el Ayin es el mazal de Israel, como se dice (Nm 24:7) «Fluirá (yizal) agua», etc. Y el Ayin (אי״ן) se alude en dos letras de las veintidós letras, a saber, en la letra alef, porque la letra alef a veces se oculta en la pronunciación, es decir, en «bereshit», donde la alef se oculta en la pronunciación, lo cual alude al Ayin por su gran ocultamiento; y así se alude también en la letra yod, por su pequeñez, que no se ve tanto; así el Ayin, bendito sea, no se ve ni se alcanza con el ojo del intelecto. Y he aquí que la alef es la fuente del nombre Ehyé, bendito sea, y alude a la Torá oral, pues la Torá oral está oculta en la Torá escrita; y la yod es la fuente del nombre Havayá, bendito sea, y alude a la Torá escrita. Y esto es (Éx 3:14-15): «Así dirás a los hijos de Israel: el Eterno, el Dios de sus padres», etc.; «a los hijos de Israel: Ehyé me envió a ustedes»; «este es mi nombre para siempre (leolam)». Junto al nombre Ehyé se dice «dirás» (tomar), que es la letra alef oculta en la pronunciación, como [se dijo] arriba, que es el Ayin; y junto al nombre Havayá, bendito sea, que es la yod, se dice «para siempre», y según lo que dijeron nuestros maestros, de bendita memoria (Pesajim 50a): «le-alem está escrito», que es el Ayin que no se alcanza, que está oculto. Y he aquí que se aclara que en el nombre Ehyé se dice una declaración (amirá): «así dirás»; y en el nombre Havayá, bendito sea, se dice «le-alam». Aunque el nombre Ehyé es mayor en su ocultamiento que el nombre Havayá, bendito sea, como es sabido, con todo está incluido en el habla, en el decir, porque el habla de los mundos superiores está en la categoría de mojín para los mundos inferiores. Y he aquí que se aclara que el nombre Ehyé es la Torá oral, y el nombre Havayá, bendito sea, es la Torá escrita; y así también el Primer Templo fue frente a la Torá escrita y el Segundo Templo frente a la Torá oral, y el Templo que será edificado pronto en nuestros días estará incluido de ambos. Y el milagro de Janucá fue en el Segundo Templo, frente al nombre Ehyé, que con el kolel es el nombre Mah. Y esta es la intención del Arí, de bendita memoria.^✦

בנוסח תפלת חנוכה מסרת גבורים ביד חלשים, חלש נקרא על שם דהוא חלש בדעתו אולי ינצח חבירו ומחמת זה מתירא ללחום, אם כן הוא שקלא וטריא בדעתו אולי ינצח הוא או חבירו והיה בשקליה וטריא ושקליה וטריא הוא גורל דגורל גם כן שקליה וטריה או שיהיה כך או כך לכן נקרא חלש מלשון גורל לשון משנה (שבת קמח:) היה מטילין חלשין כר:

En el texto de la oración de Janucá [dice]: «entregaste fuertes en mano de débiles» (jalashim). Jalash se llama así porque es débil en su mente [pensando]: quizá venza a su compañero, y por ello teme combatir; si es así, tiene un toma y daca (shakla ve-taria) en su mente: quizá venza él o su compañero; y estaba en su toma y daca. Y shakla ve-taria es la suerte (goral), pues la suerte también es shakla ve-taria: o será así o será asá. Por eso se llama jalash, de la expresión goral (suerte), lengua de la Mishná (Shabat 148b): «echaban jalashin», etc.^✦

עוד. מסרת גבורים ביד חלשים. לכאורה הלא היו גבורים גדולים חשמונאי ובניו כנזכר בספר יוסיפון. אלא הכוונה דהיו כל כך צדיקים דלא תלו נצחונם מחמת גבורתם רק מאת ה' היתה זאת. וזהו מאמרם חלשים, שהיו חלשים בדעתם שידעו שמחמתם לא ינצחו רק מחמת עזר ה'. והנה בכל הגאולות לא היה פעולת ישראל רק הקדוש ברוך הוא בעצמו נצח והכניע הקליפות בלי פעולת ישראל וגם גבי המן עיקר הנס היה רק על ידי אלהים. אמנם בגאולת חשמונאי ובניו היה פעולה מישראל דעשו מלחמה ובדבר שאדם עושה פעולה הוא נסיון גדול להאמין שלא פועל ידו גרם רק מאתו ברוך הוא עוזר האמיתי ולזה צריכין הסתכלות בבורא ברוך הוא שמחמת הסתכלותם באדון כל רואה שהכל הוא מאתו שעל ידי כן זכה להנס ההוא ומדליקין נרות חנוכה דנר הוא אור רמז הסתכלות שמחמת הסתכלותם בבורא ידעו כי ה' הוא נצח קרבין. ובזה מתורץ קושית טורי זהב באורח חיים למה אין עושין זכר להצלת נפשות. ולפי הנ"ל מתורץ, דהנרות הוא זכר גם כן להצלת נפשות שעל ידי ההסתכלות דמרומז לנר ידעו שיד אלהים עשתה זאת להציל נפשם ולא עזר להם גבורתם:

Además: «entregaste fuertes en mano de débiles». A primera vista, ¿acaso no eran grandes valientes los Asmoneos y sus hijos, como se menciona en el libro Yosipón? Sino que la intención es que eran tan justos que no atribuían su victoria a su valentía, sino que «de parte del Eterno fue esto» [Sal 118:23]. Y esto es su expresión «débiles»: que eran débiles en su mente, pues sabían que por sí mismos no vencerían sino por la ayuda del Eterno. Y he aquí que en todas las redenciones no hubo acción de Israel, sino que el Santo, bendito sea, mismo venció y sometió a las cáscaras (klipot) sin acción de Israel; y también respecto de Amán lo esencial del milagro fue solo por medio de Dios. Pero en la redención de los Asmoneos y sus hijos hubo acción de parte de Israel, pues hicieron guerra; y en aquello en que la persona obra, es una gran prueba creer que su mano no lo causó, sino que es de parte de él, bendito sea, el verdadero ayudador. Y para esto se necesita contemplación del Creador, bendito sea, [de modo] que a causa de su contemplación del Señor de todo vea que todo es de parte de él, y por ello mereció aquel milagro; y [por eso] encienden velas de Janucá, pues la vela es luz, alusión a la contemplación: que por su contemplación del Creador supieron que el Eterno es quien vence en las batallas. Y con esto se resuelve la dificultad de Turei Zahav en Oraj Jayim: ¿por qué no hacen memorial por la salvación de las vidas? Y según lo dicho se resuelve: las velas son también memorial de la salvación de las vidas, pues por la contemplación aludida en la vela supieron que la mano de Dios hizo esto para salvar sus almas, y no les ayudó su valentía.^✦

בנוסח הברכה אומרים, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כי כל הניסים היו למעלה מהזמן כמו ניסי מצרים וים סוף וירדן וכל הניסים היו למעלה מהטבע. מה שאין כן נס חנוכה ופורים היה בתוך הטבע דחשמונאי ובניו עשו מלחמה ובפורים היתה אסתר המלכה לכן מברכין בחנוכה שעשה ניסים כו', בזמן הזה. רצה לומר בתוך הזמן שהוא עולם הזה בתוך הטבע עשה ניסים שהכל היה מאתו יתברך ולכן נקרא חנוכה שרבותינו ז"ל אמרו משה נתנבא בזה, וכל הנביאים בכה, כי בחינת כה נקרא מה שהוא בעולם הזה, מה שאין כן משה רבינו עליו השלום היה דבוק תמיד למעלה מזמן נקרא זה ולכן נקרא חנוכה, רצה לומר חנוכ"ה בבחינת כה היה חניתם, היינו מנוחתם שהיה הנס בתוך הטבע ובכל שנה בימים הללו מתגלה הנס ההוא והשם יתברך ברוך הוא משפיע בימים הללו לעמו תשועה ופדיון. וזהו שאנו אומרים בשמונה עשרה ולעמך ישראל עשית כו' כהיום הזה, כהיום דייקא, רצה לומר דגם היום התשועה ופדיון בימים ההם כמו בעת ההוא:

En el texto de la bendición dicen: «que hizo milagros a nuestros padres en aquellos días, en este tiempo». Pues todos los milagros fueron por encima del tiempo, como los milagros de Egipto, del Mar [Rojo] y del Jordán, y todos los milagros fueron por encima de la naturaleza; no así el milagro de Janucá y de Purim, que fue dentro de la naturaleza, pues los Asmoneos y sus hijos hicieron guerra, y en Purim estuvo la reina Ester. Por eso se bendice en Janucá «que hizo milagros», etc., «en este tiempo»; es decir, dentro del tiempo, que es este mundo, dentro de la naturaleza, hizo milagros, [de modo] que todo era de parte de él, bendito sea. Y por eso se llama Janucá. Pues nuestros maestros, de bendita memoria, dijeron: Moisés profetizó con «zeh» (esto), y todos los profetas con «koh» (así); pues la categoría de «koh» se llama lo que es en este mundo; no así Moisés, nuestro maestro, la paz sea sobre él, que estaba siempre adherido por encima del tiempo; esto se llama «zeh». Y por eso se llama Janucá, es decir, janu-kaf-hei (חנו כ״ה): en la categoría de «koh» fue su acampar (janiatam), esto es, su descanso, pues el milagro fue dentro de la naturaleza. Y cada año, en estos días, se revela aquel milagro, y el Eterno, bendito sea, influye en estos días a su pueblo salvación y redención. Y esto es lo que decimos en la Shemoné Esré: «y a tu pueblo Israel hiciste», etc., «como en este día» (ka-yom): «ka-yom» precisamente, es decir, que también hoy hay salvación y redención en aquellos días, como en aquel tiempo.^✦

איתא במסכת שבת (כא), מאי חנוכה וכו' ולא מצאו אלא פך אחד של שמן ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו ח' ימים לשנה האחרת קבעום ח' ימים בהלל ובהודאה. והקשה הרב בית יוסף למה קבעו ח' ימים כיון דבשמן שבפך היה בו להדליק יום אחד ונמצא שלא היה הנס כי אם ז' ימים עיין שם מה שתירץ. אבל לפי עניות דעתי נראה לתרץ קושיות אחרות ובזה יתורץ גם כן קושיית הרב בית יוסף הנ"ל. דהנה יש להקשות מפני מה שוחטין את הפסח בי"ד ועושין אותו יום טוב הלא עיקר הפסח הוא על נס יציאת מצרים, ואם כן מן הראוי היה לשחוט את הפסח ביום ט"ו ומפני מה אמרה תורה לשחוט אותו בי"ד. אך נראה לתרץ, למשל מלך גדול ואדיר שנותן מתנה לכמה אנשים והנה יש כאן ב' כיתות הכת האחד לא נחשב בעיניהם לדבר גדול מה שהמלך נותן להם רק הם חפצים במתנת חנם והכת הב' אשר הם במעלה גדולה מהראשונה ולהם חכמה בשכלם מגיע להם ב' מיני תענוגים האחד על המתנה הב' על שמלך גדול ואדיר יחפוץ באהבתם. והנמשל בזה, שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עשה לנו טובה גדולה אשר לית כח ליתן שבח על זה, דהיינו בהוצאת מצרים דאיתא במדרש שהשטן קטרג הללו עובדי עבודה זרה וכו', ונמצא שלא היה שום התעוררות דלתתא רק מתנתו יתברך היתה מתנת חנם וכיון שכן אין ראוי ליכנס בשער החכמה ולהשוות לחכמים במידותם, דהיינו לשמח את עצמם בכל מיני שמחות אחד על המתנה בעצמה והשניה על שמלך גדול ונורא הוציאנו ממצרים כמאמר בעל הגדה אני ולא מלאך וכו', וזה רק מחמת גודל אהבתנו יתברך כי חפץ בנו המלך ואין מערבין שמחה בשמחה לכן צותה התורה לשחוט הפסח בארבעה עשר וד"ל:

Se dice en el tratado Shabat (21): «¿Qué es Janucá?», etc., «y no hallaron sino una sola ampolla de aceite, y no había en ella para encender sino un día; y se hizo en ella un milagro y encendieron con ella ocho días; al año siguiente los establecieron como ocho días con Hallel y acción de gracias». Y preguntó el Rav Beit Yosef: ¿por qué establecieron ocho días, si en el aceite de la ampolla había para encender un día, y resulta que el milagro no fue sino de siete días? Véase allí lo que respondió. Pero según mi pobre entender me parece resolver otras dificultades, y con ello se resolverá también la pregunta del Rav Beit Yosef mencionada. Pues se puede preguntar: ¿por qué se sacrifica el Pésaj el 14 y se hace de él día festivo, si lo esencial del Pésaj es por el milagro de la salida de Egipto? Y si es así, lo propio habría sido sacrificar el Pésaj el día 15; ¿por qué ordenó la Torá sacrificarlo el 14? Pero me parece resolver [con] una parábola: un rey grande y poderoso que da un regalo a varias personas, y hay aquí dos grupos. El primer grupo no considera gran cosa lo que el rey les da, sino que desean el regalo gratuito; y el segundo grupo, que está en un nivel mayor que el primero, y tiene sabiduría en su intelecto, [para ellos] corresponden dos clases de deleite: uno por el regalo, el segundo porque un rey grande y poderoso desea su amor. Y el símil en esto: que el Rey de reyes, el Santo, bendito sea, nos hizo un gran bien, por el cual no hay fuerza para dar alabanza, a saber, en la salida de Egipto, pues se dice en un midrash que Satán acusó: estos son adoradores de ídolos, etc.; y resulta que no hubo ningún despertar desde abajo, sino que su don, bendito sea, fue un regalo gratuito. Y dado que es así, no es propio entrar por la puerta de la sabiduría ni igualarse a los sabios en sus cualidades, es decir, alegrarse con toda clase de alegrías, una por el regalo mismo y la segunda porque un rey grande y temible nos sacó de Egipto, como dice el autor de la Hagadá «yo y no un ángel», etc.; y esto solo por la grandeza de su amor por nosotros, bendito sea, pues el rey se complace en nosotros. Y no se mezcla alegría con alegría; por eso ordenó la Torá sacrificar el Pésaj el catorce; y basta para el entendido.^✦

ידוע מאמר חכמינו ז"ל (פסחים לט:) כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, שגם באותו הנס דחנוכה היה גם כן ב' מיני שמחות (ודומו למילתא) וצריך לעשות גם כן זכר לב' מיני שמחות, כי אף על פי שלא היה הנס אלא ז' ימים הוסיפו עוד אחת להיכר שמחה שניה. ומפני מה הנס דפורים קבעום אותו למשתה ושמחה ונס דחנוכה לא קבעום אלא להודות ולהלל. הנראה בזה, דבשלמא נס דפורים היה נתפשט מקודם גזירת המן ואחשורוש להרוג ולאבד ושמעו בדבר והתחילו לעורר את לבבם בתענית ולפשפש כל אחד במעשיו והסכימו יחד לעבוד את השם יתברך באמת ובלב שלם ואחר כך כשהגביר הבורא ברוך הוא את חסדו הגדול והצילם מהריגה אז ראו בחוש גודל אהבתו יתברך, אבל בנס דחנוכה היה עיקר הגזירה להעבירם מעל תורתנו הקדושה יכול להיות שעיקר הצלתו יתברך היתה רק מחמת התורה אשר אהובה לפניו מאז ומקדם ואם כן אינו ניכר כל כך גודל אהבתו ובשביל זה לא גדול כל כך פרסום הנס עלינו ועל זה לא קבעו אלא להודות ולהלל. ואם כן שעיקר הנס היה רק על שרצו להעבירנו מתורתנו הקדושה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו הצילנו מגזירה הזאת מהראוי לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה לשום בשכלו להתמיד בתורתו יתברך כי הם ימים ראוים לכך, דהיינו שבכל חנוכה החל להאיר עלינו הארתו יתברך מתורתו ולא לילך בקול משחקים כלל חס ושלום ובפרט שראיתי היום שבעונותינו הרבים נפרצה פרצה באחינו בית ישראל לשחוק בקארטין וקל בעיניהם דבר זה. אבל הוו יודעים שבכל קארט יש בודאי קליפה גדולה אשר לא ראויה להזכירה סהדי במרומים שלא לדרוש כוונתי רק להסיר מכשול מבני אדם דעו אחי ורעי כמה מכשולות יש בשחוק הזה. א', שבודאי בעת הזאת נשכח ממנו יראת ה'. הב', שבודאי נראה בעיני שהוא גזלן. הג', שמטמאים את עצמם בקליפות אשר אין ראוי להביא תוך הפה בכן אחי ורעי בקשתי מאד שאל יקל בעיניכם דבר זה הלא יותר טוב שבעת הזאת ילמוד בתורת השם יתברך או לילך אל תלמיד חכם הקרוב לו לבקש תורה מפיו אזי בוודאי יאיר עליו הארת הנס ויעשה לנו השם יתברך ניסים ונפלאות בתורתו יתברך במהרה בימינו אמן:

Es conocido el dicho de nuestros sabios, de bendita memoria (Pesajim 39b): «todo lo que instituyeron los rabinos, a semejanza de lo de la Torá lo instituyeron»; [por lo cual] también en aquel milagro de Janucá hubo dos clases de alegrías (y es parecido al caso), y es necesario hacer también memorial de las dos clases de alegrías; pues aunque el milagro no fue sino de siete días, añadieron uno más como señal de la segunda alegría. Y ¿por qué el milagro de Purim lo establecieron como banquete y alegría, y el milagro de Janucá no lo establecieron sino para dar gracias y alabar? Lo que se ve en esto: en el milagro de Purim, antes se había extendido el decreto de Amán y de Asuero de matar y destruir, y oyeron la cosa y comenzaron a despertar su corazón con ayuno y a examinar cada uno sus obras, y acordaron juntos servir al Eterno, bendito sea, con verdad y de corazón íntegro; y después, cuando el Creador, bendito sea, aumentó su gran bondad y los salvó de la matanza, entonces vieron palpablemente la grandeza de su amor, bendito sea. Pero en el milagro de Janucá, lo esencial del decreto fue hacerlos apartarse de nuestra Torá santa; puede ser que lo esencial de su salvación, bendito sea, fue solo a causa de la Torá, que le es amada desde antaño y desde siempre; y si es así, no se nota tanto la grandeza de su amor, y por eso no creció tanto la publicidad del milagro para nosotros, y por eso no lo establecieron sino para dar gracias y alabar. Y si es así, que lo esencial del milagro fue solo porque quisieron apartarnos de nuestra Torá santa, y el Santo, bendito sea, en su abundante misericordia nos salvó de ese decreto, es propio que cada uno que es llamado por el nombre de Israel ponga en su mente perseverar en su Torá, bendito sea, pues son días adecuados para ello, es decir, que en cada Janucá comenzó a iluminarnos su luz, bendito sea, de su Torá; y no andar tras la voz de juegos en absoluto, Dios no lo quiera. Y en especial porque vi hoy que, por nuestros muchos pecados, se abrió una brecha entre nuestros hermanos, la casa de Israel, a jugar a las cartas (kartin), y esto les parece liviano. Pero sepan que en cada carta hay ciertamente una gran cáscara (klipá) que no es propio mencionar; son testigos en las alturas de que no es para indagar mi intención, sino solo para quitar tropiezo a las personas. Sepan, hermanos y amigos míos, cuántos tropiezos hay en este juego. Primero, que ciertamente en ese momento se olvida de él el temor del Eterno. Segundo, que ciertamente a mis ojos aparece como ladrón. Tercero, que se contaminan con cáscaras que no es propio llevar dentro de la boca. Por eso, hermanos y amigos, les pido mucho que no les parezca liviano esto; ¿acaso no es mejor que en este tiempo estudie en la Torá del Eterno, bendito sea, o vaya a un discípulo de los sabios cercano a él, a pedir Torá de su boca? Entonces ciertamente brillará sobre él la luz del milagro, y el Eterno, bendito sea, hará con nosotros milagros y prodigios en su Torá, bendito sea, pronto en nuestros días, amén.^✦

בגמרא כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה וכו'. ונראה להבין מה ענין זה ומה ענין כה ומה ההפרש ביניהם. הכלל, דהנה יש שני בחינות בענין הורדת שפע מעולם העליון. בחינה אחת, היינו שעל ידי מצות ומעשים טובים של התחתונים הן גורמים להעמיד צינורות להורדת השפע וזה נקרא אתערותא דלתתא. בחינה ב', זה שהשם יתברך משפיע שפע רב לכל העולמות עליונים ותחתונים הכל מחמת מדת גודל טובו כאשר רצונו תמיד כביכול להשפיע וזה נקרא אתערותא דלעילא. הנה הבחינה הא' שזכרנו כאן נקראת כה, דהיינו כמעשים טובים שנעשים למטה כמו כן מושכים השפע מלמעלה למטה. וכמו ששמעתי מהבעל שם טוב על פסוק (תהלים קכא, ה) ה' צלך, כמו שהבעל חי עומד אצל הצל הנה כפי תנועותיו כן מתנועע הצל, כן כביכול ברוך הוא וברוך שמו כפי מעשים של אדם התחתון כמו כן עושה עמו מלעילא כביכול, דהיינו אם יתנהג אדם עם חברו במדת החסד כן מתנהג עמו השם יתברך כביכול, לכן מה מאוד היה ראוי להתנהג במדת החסד תמיד כדי שימשיך עליו גם כן מדת החסד ואז ייטב לו. ונראה גם כן שזה רמזו חכמינו ז"ל באמרם על פסוק (דברים ד, ד) ואתם הדבקים, הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון וכו', דהיינו באם שיתנהג אדם במדת החסד ושפעת חסד תרד עליו מלמעלה ואז יהיה זיווג וזהו הדבקים והבחינה השניה שאמרנו נקרא בתואר זה. להבין זה, ידוע שבעת יציאת מצרים לא היה שום אתערותא דלתתא אך ורק מצד גודל אהבתו שבחר בעמו ישראל להיות לו לעם נתעורר מלעילא להטיב להם ונמצא שמשה רבינו היה השפעות נבואתו בזה אבל שאר הנביאים היו לאחר מתן תורה שהיא אתערותא דלתתא שהיו עסוקים תמיד במצותיו ובתורתו יתברך וכפי מעשיהם הטובים כן גרמו לעשות רושם למעלה וכמו כן ירדה השפע וזה בחינת כה כמו שזכרנו לעיל. וכן יש בניסי יתברך לפעמים עושה בהגרמת תחתונים על ידי מעשיהם הטובים ולפעמים שהקדוש ברוך הוא מראה לנו ניסים ונפלאות ולטובה אות רק מחמת גודל אהבתו לעמו ישראל ולכן קודם מתן תורה היו הניסים רק בהתעוררות מלעילא אבל לאחר מתן תורה, דהיינו בימי מרדכי ואסתר ודומיהן שכמו אתערותא דלתתא כך נתעורר מלמעלה המשכת השפע ממנו יתברך וכבר כתבתי שזה נקרא בשם כ"ה וזהו חנ"ו כ"ה:

En la Guemará: «todos los profetas profetizaron con “koh” (así) y Moisés profetizó con “zeh” (esto)», etc. Y conviene comprender qué asunto es este, y qué es “koh”, y cuál es la diferencia entre ellos. La regla: hay dos categorías respecto del descenso de la abundancia desde el mundo superior. Una categoría: que por los preceptos y buenas obras de los inferiores ellos causan establecer canales para el descenso de la abundancia, y esto se llama it'aruta de-letata (despertar desde abajo). La segunda categoría: que el Eterno, bendito sea, influye abundante bien a todos los mundos, superiores e inferiores, todo por la cualidad de la grandeza de su bondad, cuando su voluntad es siempre, por así decir, influir; y esto se llama it'aruta de-le'ela (despertar desde arriba). Pues la primera categoría que mencionamos aquí se llama “koh”, es decir, [que] como las buenas obras que se hacen abajo, así también atraen la abundancia de arriba hacia abajo. Y como oí del Baal Shem Tov acerca del versículo (Sal 121:5) «El Eterno es tu sombra»: como el ser vivo que está junto a la sombra, según sus movimientos se mueve la sombra, así, por así decir, bendito sea él y bendito sea su nombre, según las obras de la persona inferior, así hace con ella desde arriba, por así decir; es decir, si la persona se conduce con su prójimo con la cualidad de bondad (jésed), así se conduce con ella el Eterno, bendito sea; por eso cuánto sería propio conducirse siempre con la cualidad de bondad, para atraer sobre sí también la cualidad de bondad, y entonces le irá bien. Y parece también que esto aludieron nuestros sabios, de bendita memoria, al decir sobre el versículo (Dt 4:4) «y ustedes, los adheridos»: «adhiérete a sus cualidades: así como él es compasivo, tú sé compasivo; así como él es clemente», etc.; es decir, si la persona se conduce con la cualidad de bondad, una abundancia de bondad descenderá sobre ella desde arriba, y entonces habrá unión (zivug); y esto es “los adheridos”. Y la segunda categoría que dijimos se llama con este título. Para entender esto: es sabido que en el tiempo de la salida de Egipto no hubo ningún despertar desde abajo, sino solo por la grandeza de su amor, que eligió a su pueblo Israel para ser para él pueblo; se despertó desde arriba a hacerles bien; y resulta que Moisés, nuestro maestro, la influencia de su profecía [era] en esto (zeh). Pero los demás profetas fueron después de la entrega de la Torá, que es despertar desde abajo, pues estaban ocupados siempre en sus preceptos y en su Torá, bendito sea, y según sus buenas obras así causaron hacer impresión arriba, y asimismo descendió la abundancia; y esta es la categoría de “koh”, como mencionamos arriba. Y también en los milagros de él, bendito sea, a veces los hace por causa de los inferiores, por medio de sus buenas obras, y a veces el Santo, bendito sea, nos muestra milagros y prodigios, y [hace una] señal para bien, solo por la grandeza de su amor por su pueblo Israel. Y por eso, antes de la entrega de la Torá, los milagros fueron solo con despertar desde arriba; pero después de la entrega de la Torá, es decir, en los días de Mardoqueo y Ester y semejantes, [fue] que como [hay] despertar desde abajo, así se despertó desde arriba la atracción de la abundancia de él, bendito sea; y ya escribí que esto se llama por el nombre kaf-hei (כ״ה), y esto es janu-kaf-hei.^✦

הטעם שאנו מברכין בחנוכה ובפורים שעשה ניסים וכו' ואין מברכין ברכה זו בפסח שנעשה בו גם כן נס. ונראה, דהנה הנס של חנוכה ופורים נעשים על ידי אשה. ונראה דהנה הקדוש ברוך הוא עושה נס למעלה מן הטבע כמו שעשה במצרים שהכה מצרים בדצ"ך עד"ש באח"ב וקרע את הים ויש נס שהקדוש ברוך הוא עושה בהטבע כמו בחנוכה שנתנה לו חלב וישן והרגתו וכן באסתר שמתחלה אהב את המן ואחר כך אהב את אסתר ונמצא הנס נעשה בהזמן שהוא הטבע. וזהו שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וזהו בחנוכה שנעשה הנס בהזמן שהוא הטבע אבל בפסח שנעשה הנס למעלה מן הזמן ולכך אין מברכין ברכה זו שנעשה הנס למעלה מהטבע ולכך נעשה הנס על ידי אשה, כי זה העולם הוא בבחינת מקבל כי השם יתברך הוא המשפיע והעולם הוא המקבל. וכבר כתבנו שהנס נעשה בזה העולם בהטבע וזה העולם הוא בבחינת מקבל ולכך נעשה הנס על ידי אשה שהיא בבחינת מקבל:

La razón por la que bendecimos en Janucá y en Purim «que hizo milagros», etc., y no se bendice esta bendición en Pésaj, en que también se hizo un milagro. Y parece: el milagro de Janucá y de Purim se hizo por medio de una mujer. Y parece que el Santo, bendito sea, hace [a veces] un milagro por encima de la naturaleza, como hizo en Egipto, donde golpeó a Egipto con Detsaj Adash Beajav y partió el mar; y hay milagro que el Santo, bendito sea, hace dentro de la naturaleza, como en Janucá, [donde] ella le dio leche, y se durmió, y lo mató; y asimismo con Ester, [pues el rey] al principio amó a Amán y después amó a Ester; y resulta que el milagro se hizo en el tiempo, que es la naturaleza. Y esto es «que hizo milagros a nuestros padres en aquellos días, en este tiempo». Y esto es en Janucá, donde el milagro se hizo en el tiempo, que es la naturaleza; pero en Pésaj, [donde] el milagro se hizo por encima del tiempo, y por eso no se bendice esta bendición, pues el milagro se hizo por encima de la naturaleza; y por eso el milagro se hizo por medio de una mujer, pues este mundo está en la categoría de receptor, ya que el Eterno, bendito sea, es quien influye y el mundo es el receptor. Y ya escribimos que el milagro se hace en este mundo, en la naturaleza, y este mundo está en la categoría de receptor, y por eso el milagro se hizo por medio de una mujer, que está en la categoría de receptor.^✦

המעשה מיהודית בחנוכה. הכלל הוא, הצדיקים כשרוצים להעלות ניצוצות צריכין לפעמים לעבור על דברי תורה כמו בגדעון כדאמרינן בגמרא שבעה דברים הותרו באותו לילה גבי המזבח שעשה גדעון. והטעם לפי שבאותו זמן היו ישראל עובדים עבודה זרה ולכך הצדיקים שרוצים לעלות לה' צריך לעשות איזה עובדא כעובדא שלהם כדי שעל ידי זה יוכל לשבור את הקליפה. וכן בנס של דבורה שהיה שם יעל אשת חבר הקני עם סיסרא שנאמר (שופטים ה, כז) כרע נפל שם נפל שדוד. ובאמת באותו זמן לא היו עובדים עבודה זרה ולכך לא היה שום דבר נגד התורה כמו גבי אליהו וגדעון רק לגאולה היו צריכין. ולכך היה שם מה שנאמר לעיל כרע נפל שם נפל וגו', שדוד ולא היה חס ושלום באותו הדור עון עבודה זרה כדאמרינן בגמרא (מגילה יד.) והיא יושבת תחת תומר דבורה, מה תומר וכו', כך ישראל שבאותו הדורכו', וגבי חנוכה גם כן שהיה גאולה ולכך צריך יהודית ליתן לו גבינה והכוונה של אותו רשע היה על ביאה פסולה כי באותו זמן היו צריכין לגאולה:

La historia de Judit en Janucá. La regla es: los justos, cuando quieren elevar chispas, a veces tienen que transgredir palabras de la Torá, como con Guideón, según se dice en la Guemará: «siete cosas se permitieron aquella noche respecto del altar que hizo Guideón». Y la razón es que en aquel tiempo Israel servía a la idolatría; por eso los justos que quieren ascender al Eterno deben hacer algún acto como el acto de ellos, para que por ello puedan quebrar la cáscara. Y asimismo en el milagro de Débora, donde estuvo Yael, esposa de Jéver el queneo, con Sísara, según se dice (Jue 5:27): «se encorvó, cayó, allí cayó, destruido». Y en verdad, en aquel tiempo no servían a la idolatría y por eso no hubo nada contra la Torá, como respecto de Elías y Guideón, solo que necesitaban redención. Y por eso hubo allí lo que se dijo arriba: «se encorvó, cayó, allí cayó», etc., «destruido»; y no hubo, Dios no lo quiera, en aquella generación pecado de idolatría, como se dice en la Guemará (Meguilá 14a): «y ella estaba sentada bajo la palmera (tomer) de Débora»: ¿qué es tomer?, etc.; así Israel, que en aquella generación, etc. Y respecto de Janucá también, que fue redención, y por eso fue necesario que Judit le diera queso; y la intención de aquel malvado era una unión prohibida (bi'á pesulá), pues en aquel tiempo necesitaban redención.^✦

למה הנס של חנוכה היה על ידי חשמונאי שהוא משבט לוי וכן משה היה משבט לוי ושאר ניסים היו על ידי זרע יהודה. כי הכלל, יש מים אש רוח עפר. מים, רמז על השפע הנשפע מהבורא יתברך. ואש, מורה על הצמצום של השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא. ורוח, מורה על הממוצע שבין שפע ובין הצמצום. ועפר, מורה על כנסת ישראל המקבל השפע. וזהו (בראשית כח, יד)והיה זרעך כעפר הארץ. והנה נגד אלו ד' יסודות יש ארבע אותיות משם הוי"ה ברוך הוא ואות ה' הוא מלכות וזה היה ארבעה שבטים ראשונים שילדה לאה בתחלה עד שעמדה מלדת ראובן שמעון לוי יהודה. יהודה הוא נגד ה' אחרונה משם הוי"ה ברוך הוא והוא מורה על מלכות ודל"ת מרומז על כנסת ישראל. והנה כל הניסים היו מחמת שרצו לעשות רעה לישראל לכך הנס היה על ידי יהודה שהוא נגד ישראל, כי ראובן מורה על מים. שמעון, על אש. לוי, על הממוצע שהוא המחבר את המים והאש. יהודה, מורה על כנסת ישראל. לכך כל הניסים על ידי זרע יהודה שהוא נגד כנסת ישראל. אבל כאן שרצו רק להעביר על התורה הקדושה לכך נעשה על ידי לוי וכן התורה ניתנה על ידי משה שהוא משבט לוי:

¿Por qué el milagro de Janucá fue por medio de los Asmoneos, que son de la tribu de Leví, y también Moisés fue de la tribu de Leví, y los demás milagros fueron por medio de la descendencia de Judá? Pues la regla: hay agua, fuego, aire (ruaj), tierra (afar). Agua alude a la abundancia que fluye del Creador, bendito sea. Y fuego indica la contracción (tsimtsum) de la abundancia que fluye del Creador, bendito sea. Y aire indica el intermediario entre la abundancia y la contracción. Y tierra indica a la Asamblea de Israel (Knéset Israel), que recibe la abundancia. Y esto es (Gn 28:14): «y tu descendencia será como el polvo de la tierra». Y he aquí que frente a estos cuatro elementos hay cuatro letras del nombre Havayá, bendito sea, y la letra hei es Maljut; y esto fueron las cuatro primeras tribus que Lea dio a luz al principio, hasta que dejó de dar a luz: Rubén, Simeón, Leví, Judá. Judá corresponde a la hei final del nombre Havayá, bendito sea, y señala a Maljut, y la dalet alude a la Asamblea de Israel. Y he aquí que todos los milagros fueron porque quisieron hacer mal a Israel; por eso el milagro fue por medio de Judá, que corresponde a Israel. Pues Rubén indica agua; Simeón, fuego; Leví, el intermedio que es el que une el agua y el fuego; Judá indica a la Asamblea de Israel. Por eso, todos los milagros [fueron] por medio de la descendencia de Judá, que corresponde a la Asamblea de Israel. Pero aquí, donde solo quisieron hacerlos transgredir la Torá santa, por eso se hizo por medio de Leví; y así la Torá fue dada por medio de Moisés, que es de la tribu de Leví.^✦

למה כל הימים טובים במילוי לבנה כגון פורים פסח סוכות חוץ מחנוכה וכן יום טוב של ראש השנה הוא גם כן בתחילת ימי הלבנה. אכן ראש השנה שהוא יום המשפט אין להחשב. הכלל הוא, כי לפעמים עושה השם יתברך נסים ונפלאות לעמו ישראל לעשות נקמה בהקמים עליהם מחמת שרוצים לעשות רעה לישראל ולפעמים השם יתברך הוא עושה נסים ונפלאות לעמו ישראל להנקם מהקמים עליהם מחמת שרוצים להעביר ישראל מתורתו אף על פי שאינם רוצים לעשות רעה לישראל עצמם. וכמו שהיה בימי חשמונאי ובניו שהיה אנטיוכוס רוצה להשכיח ישראל מתורתו הקדושה אף על פי שלא היו רוצים לעשות לישראל עצמם שום רעה. וזה הוא הרמז מה שאנו אומרים ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, כלומר זה היה צרתם מה שרצו להשכיחם מתורתך אף על פי שאינם רוצים לעשות להם רעה בגופם זה היה צרתם מה שרצו להשכיחם אותם מתורת ה'. והנה כתיב (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' צבאות, וכנסת ישראל נקראו לבנה, כי השמש משפיע אור ללבנה. והנה כל הניסים ונפלאות שעשה ה' לנו כגון פורים פסח ושאר ימים טובים עיקר הנס היה מחמת שרצו לעשות לישראל רעה בגופם לכך הימים טובים הם במלוי לבנה לרמוז על ישראל כו'. אבל כאן בחנוכה היה עיקר הנס מחמת שקמו האויבים על התורה להעביר ישראל ממנו חס ושלום ואינו מרומז על הלבנה לכך הנס זה אינו במילוי לבנה. וכן ביום טוב של שבועות הוא על נתינת התורה לכך הוא גם כן אינו במילוי לבנה וחנוכה אינו במילוי לבנה רק בחסרון ובתחלת (ימי מלואים)[ימים מלאים]:

¿Por qué todas las festividades están en la plenitud de la luna, como Purim, Pésaj, Sucot, salvo Janucá? Y asimismo la festividad de Rosh Hashaná está también en el comienzo de los días de la luna. Pero Rosh Hashaná, que es día del juicio, no se cuenta. La regla es: a veces el Eterno, bendito sea, hace milagros y prodigios a su pueblo Israel para tomar venganza de los que se levantan contra ellos porque quieren hacer mal a Israel; y a veces el Eterno, bendito sea, hace milagros y prodigios a su pueblo Israel para vengarse de los que se levantan contra ellos porque quieren apartar a Israel de su Torá, aunque no quieren hacer mal al propio Israel. Y como fue en los días de los Asmoneos y sus hijos, en que Antíoco quería hacer olvidar a Israel su Torá santa, aunque no quería hacer a Israel mismo ningún mal. Y esta es la alusión de lo que decimos: «y tú, en tus muchas misericordias, estuviste con ellos en el tiempo de su angustia»; es decir, esta fue su angustia: que quisieron hacerles olvidar tu Torá, aunque no quisieron hacerles mal en su cuerpo; que quisieron hacerles olvidar la Torá del Eterno, esa fue su angustia. Y he aquí está escrito (Sal 84:12): «porque sol y escudo es el Eterno de los ejércitos»; y la Asamblea de Israel se llama luna, pues el sol da luz a la luna. Y he aquí que todos los milagros y prodigios que el Eterno hizo por nosotros, como Purim, Pésaj y los demás días festivos, lo esencial del milagro fue porque quisieron hacer mal a Israel en su cuerpo; por eso las festividades son en la plenitud de la luna, para aludir a Israel, etc. Pero aquí en Janucá lo esencial del milagro fue porque los enemigos se levantaron contra la Torá, para apartar de ella a Israel, Dios no lo quiera, y no se alude en la luna; por eso este milagro no está en la plenitud de la luna. Y asimismo la festividad de Shavuot es por la entrega de la Torá, por eso también no está en la plenitud de la luna. Y Janucá no está en la plenitud de la luna, sino en la merma y en el comienzo de los días plenos.^✦

הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים כו' שעשית כו' על ידי כהניך הקדושים, הנרות הללו כו' ואין לנו רשות להשתמש בהם כו'. דהנה איתא בגמרא (איכ"ר פתיחה, ל; שם ד, טו) חזקיהו אמר אני אישן והשם יתברך ילחום מלחמה. דהכלל הוא, אם אדם עושה במלחמה איזה סיוע על פי הטבע, אם הוא בבחינת מה, שאצלו מעשיו כאין נחשב, אז עשיותיו אינו גורע הנס, ואם חס ושלום בדעתו שמעשיו פועלים איזה דבר חס ושלום, אינו טובה כמו הבחירה ראשונה. והנה חשמונאי ובניו הגם שהם עשו איזה דבר על פי הטבע, היו הם בבחינת מה, דחשמונאי ובניו היו סוד תורה שבעל פה, כי מהם התחילו שמאי והלל, שמעיה ואבטליון. וכמו שמשה רבינו היה תורה שבכתב ובבחינת מה (שמות טז, ז-ח; חולין פט, א), כץ הם היו סוד תורה שבעל פה בבחינת מה. והפרש יש, כשאדם עושה פעולתו ונחשב בעיניו פעולתו, אזי רשאי להנות, ואם אינו נחשב פעולתו רק בבחינת מה, אזי כולו קודש ואינו רשאי להנות. וזהו פירוש הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים כו' על ידי כהניך הקדושים, והם היו בבחינת מה, לפיכך אינו רשאי להשתמש בהם, כי כולו קודש:

«Estas velas las encendemos por los milagros», etc., «que hiciste», etc., «por medio de tus sacerdotes santos»; «estas velas», etc., «y no tenemos permiso de usarlas», etc. Pues se dice en la Guemará (Eijá Rabá, introducción 30; ídem 4:15) que Ezequías dijo: «yo dormiré, y el Eterno, bendito sea, combatirá la guerra». Pues la regla es: si una persona hace en la guerra alguna ayuda según la naturaleza, si está en la categoría de «mah» (qué [somos]), de modo que ante él sus obras se consideran como nada, entonces sus acciones no disminuyen el milagro; y si, Dios no lo quiera, en su mente sus obras causan algo, Dios no lo quiera, no es bueno como la elección primera. Y he aquí que los Asmoneos y sus hijos, aunque hicieron algo según la naturaleza, estaban en la categoría de «mah»; pues los Asmoneos y sus hijos eran el secreto de la Torá oral, ya que de ellos comenzaron Shamái e Hilel, Shemayá y Avtalión. Y como Moisés, nuestro maestro, era la Torá escrita y estaba en la categoría de «mah» (Éx 16:7-8; Julín 89a), así ellos eran el secreto de la Torá oral en la categoría de «mah». Y la diferencia: cuando la persona hace su acción y su acción se considera ante sus ojos, entonces se le permite gozar; y si no se considera su acción, sino solo en la categoría de «mah», entonces todo es santo y no se le permite gozar. Y este es el sentido de «estas velas las encendemos por los milagros», etc., «por medio de tus sacerdotes santos»: y ellos estaban en la categoría de «mah»; por lo tanto no se le permite usarlas, pues todo es santo.^✦

ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות (בראשית מג, לד). הנה ידוע שישראל עם קדושו מכונים בשם ימין, כידוע שכל השפעת שפע טוב אשר נשפע לעמו ישראל הוא על ידי בחינת ימין, והשפעת שאר האומות הוא על ידי בחינת שמאל (זוה"ק ח"ג לז, א; תיקו"ז תיקון סט). והנה בנס דחנוכה שגברה יד ישראל על האומות, הוא על ידי שגברה יד ימין על יד שמאלמד. וזהו ותרב משאת בנימי"ן, שהוא מרומז על נס דחנוכה, כלומר ב"ן ימי"ן, שאנו נקראים בנים למקום (דברים יד, א; אבות פ"ג משנה יד), בבחינת ימי"ן. ממשאת כולם היינו משאר האומות. חמש ידות פירוש בחמש נסים שגברה בחינת יד ימי"ן, היינו: מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך (נוסח ועל הניסים), באלו חמש גברה יד ימין;

«Y la porción de Benjamín era cinco veces mayor que la porción de todos ellos» (Gn 43:34). He aquí que es sabido que Israel, su pueblo santo, son llamados con el nombre «yamín» (derecha), como es sabido que toda la influencia de abundancia buena que fluye a su pueblo Israel es por medio de la categoría de derecha, y la influencia de las demás naciones es por medio de la categoría de izquierda (Zóhar III 37a; Tikuné Zóhar, tikún 69). Y he aquí que en el milagro de Janucá, en que prevaleció la mano de Israel sobre las naciones, fue porque prevaleció la mano derecha sobre la mano izquierda. Y esto es «y se multiplicó la porción de Binyamín» (BenYamín), que alude al milagro de Janucá; es decir, ben yamín (hijo de la derecha), pues somos llamados hijos del Omnipresente (Dt 14:1; Avot, cap. 3, mishná 14), en la categoría de «yamín». «Más que la porción de todos ellos»: es decir, más que las demás naciones. «Cinco manos» (yadot): explicación: en cinco milagros en que prevaleció la categoría de la mano derecha (yad yamín), a saber: «entregaste fuertes en mano de débiles, y muchos en mano de pocos, e impuros en mano de puros, y malvados en mano de justos, y soberbios en mano de quienes se ocupan de tu Torá» (texto de «Y por los milagros»); en estos cinco prevaleció la mano derecha.^✦

ברוך אתה ה' כו' להדליק נר חנוכה. הנה ידוע, שעיקר עבודת האדם בתפלה ובתורה ובמצות, להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה, על ידי התבוננות בגדלות ה' בהעמקת הדעת אז תתלהב נפשו לה' בעריכות מתיקות ידידות כר. וכמו שידוע בענין שמחה של מצוה, שעיקר לעשות כל מצוה ומצוה באהבה ותשוקה גדולה ובהתלהבות עצומה (עי זוה"ק ח"ג ח, א). וזהו פירוש הברכה ברוך אתה ה' וכו' להדליק וכו', שאנו מברכים ומשבחים לה' אשר בחר בנו לעם סגולתו לעשות מצותיו בהדלקה ובהתלהבות עצומה, כשלהבת העולה מאליה מי. אמנם לפעמים כאשר נתטמטם לבו ושכלו של אדם, אשר אי אפשר לו לעשות המצוה בהתלהבות ותשוקה, בשביל זה לא ימנע חס ושלום מלעשות המצוה, אלא יעשה המצוה בהנחה גם בלי התלהבות. וזה פירוש ספרי אשר מובא ברש"י בפרשת ואתחנן על פסוק ושמתם את דברי (דברים יא, יח), הה לשונו: אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיה לכם חדשים כשתחזרו וכו'. פירוש, תעשו את המצות אף בשעת הנחה, כשלא יהיה לכם מוחין דגדלות לעשות בהתלהבות ובהדלקה כו', אף על פי כן תעשו את המצות. וזהו הניחו תפילין, פירוש אף בשעת הנחה תקיימו המצות תפילין ומזוזות וכו'. כדי שלא יהיה לכם חדשים וכו', פירוש כי תהיו מורגלים במצות ולכן לא יהיה לכם חדשים אחר כך.

«Bendito eres tú, Eterno, etc., para encender la vela de Janucá». He aquí que es sabido que lo esencial del servicio de la persona, en la oración, la Torá y los preceptos, es enardecer su alma y su corazón hacia el Eterno con amor y anhelo maravillosos, mediante la contemplación de la grandeza del Eterno, con profundización de la mente; entonces su alma se enardecerá hacia el Eterno en disposiciones de dulzura y amistad, etc. Y como es sabido en el tema de la alegría del precepto, que lo esencial es cumplir cada precepto y precepto con amor y gran anhelo y con enardecimiento poderoso (cf. Zóhar III 8a). Y este es el sentido de la bendición «Bendito eres tú, Eterno, etc., para encender», etc.: que bendecimos y alabamos al Eterno, que nos eligió como pueblo suyo especial para hacer sus preceptos en encendimiento y con enardecimiento poderoso, como la llama que sube por sí misma. Sin embargo, a veces, cuando se embota el corazón y el intelecto de la persona, de modo que no le es posible hacer el precepto con enardecimiento y anhelo, por esto no se abstenga, Dios no lo quiera, de hacer el precepto, sino que haga el precepto con hanajá (colocación), aun sin enardecimiento. Y este es el sentido del Sifrí que se trae en Rashi en la parashá Vaetjanán, sobre el versículo «y pondrán estas mis palabras» (Dt 11:18); su lenguaje: «Aun después de que vayan al exilio, sean distinguidos por los preceptos: pónganse tefilín, hagan mezuzot, para que no les sean nuevos cuando regresen», etc. Explicación: hagan los preceptos aun en el tiempo de hanajá, cuando no tengan mojín de grandeza para hacerlos con enardecimiento y encendimiento, etc.; aun así hagan los preceptos. Y esto es «hanijú tefilín» (pónganse tefilín): explicación: aun en el momento de hanajá cumplan los preceptos de tefilín y mezuzot, etc. «Para que no les sean nuevos», etc.; explicación: pues estarán habituados a los preceptos, y por eso no les serán nuevos después.^✦

ובזה מובן הפלוגתא שבין שני מאן דאמרי (שבת כב, ב), חד אמר הדלקה עושה מצוה וחד אמר הנחה עושה מצוה. ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים, מר אמר חרא כו' ולא פליגי. כי מאן דאמר הדלקה עושה מצוה, פירוש שלכתחלה צריך האדם לעשות המצוה בהדלקה ובהתלהבות בתשוקה נפלאה. ומר אמר הנחה עושה מצוה, פירוש לפעמים כאשר נופל ממדרגתו ואין לו מוחין דגדלות, לא ימנע מלעשות המצוה חס ושלום, אלא יעשה בהנחה, פירוש גם בלי התלהבות.

Y con esto se entiende la discrepancia entre los dos «quienes dicen» (Shabat 22b): uno dice «la encendida (hadlaká) hace el precepto» y uno dice «la colocación (hanajá) hace el precepto». Y en verdad «estas y estas son palabras del Dios vivo»; «uno dijo una cosa, etc.», y no discrepan. Pues quien dice «la hadlaká hace el precepto» [quiere decir] que de entrada la persona debe hacer el precepto con encendimiento y entusiasmo, con anhelo maravilloso. Y uno dice «la hanajá hace el precepto» [quiere decir] que a veces, cuando cae de su nivel y no tiene mojín de grandeza, no se abstenga de hacer el precepto, Dios no lo quiera, sino que lo haga con hanajá, es decir, aun sin entusiasmo.^✦

וזה כוונת חכמינו ז"ל: מאן דאמר הדלקה עושה מצוה סבר כבתה זקוק לה, פירוש כי לכתחלה כאשר האדם (שאין) אין לו התלהבות צריך לייגע מוחו ושכלו להתבונן בגדולת הבורא ברוך הוא, ועל ידי זה תתלהב נפשו לה' ויעשה מצוה בהדלקה ובהתלהבות. ומאן דאמר הנחה עושה מצוה סבר כבתה אינו זקוק, פירוש כאשר נופל ממדרגתו ואי אפשר לו בשום אופן לעשות בהתלהבות ובהדלקה, אינו זקוק לה', פירוש בשביל זה לא ימנע את עצמו מלעשות המצוה חס ושלום, אלא יעשה בהנחה גם בלי התלהבות:

Y esta es la intención de nuestros sabios, de bendita memoria: quien dice «la hadlaká hace el precepto» opina «si se apagó, está obligado a ella» (kavta zakuk la); es decir, que de entrada, cuando la persona no tiene entusiasmo, tiene que esforzar su mente y su intelecto para contemplar la grandeza del Creador, bendito sea, y por ello se enardecerá su alma hacia el Eterno y hará el precepto con encendimiento y entusiasmo. Y quien dice «la hanajá hace el precepto» opina «si se apagó, no está obligado a ella» (kavta eino zakuk la); es decir, cuando cae de su nivel y le es imposible de ningún modo hacerlo con entusiasmo y encendimiento, no está obligado a ella; explicación: por esto no se abstenga de hacer el precepto, Dios no lo quiera, sino que lo haga con hanajá, aun sin entusiasmo.^✦